שלום, אהבה

564f6ad66aa1b.jpg

זמן לא רב אחרי שפרסמתי את הפוסט “אהבת חיים ומוות” יצרה איתי קשר ג’, אישה צעירה, ילדה בעצם, ששאלה בנימוס אם היא יכולה לדבר איתי באופן פרטי.

בדרך כלל אני חוסמת נסיונות כאלה באיבם, כי לולא הייתי עושה זאת, הייתי מדברת כל היום עם אנשים ולילדות שלי לא היה אוכל, אבל משהו בפניה שלה נגע ללבי והסכמתי.

ג’ סיפרה לי על אהבה גדולה שהיתה לה. הם נפרדו, היא סיפרה, באשמת המשפחה. “עשיתי טעות.” היא אמרה לי, “לא הייתי צריכה לעזוב אותו.” עכשיו הוא הלך הלאה. הוא עם מישהי אחרת, והלב של ג’ לא נרפא. אין טעם לחייה, כך היא מרגישה.

אמרתי לה את מה שהבנתי כשהייתי בת שש עשרה ורציתי למות בגלל ילד אחד – שאהבת חיים היא לא מישהו, היא כח בתוכה, ושיבוא היום וימצא הגבר הנכון שאיתו הכח הזה יתפרץ שוב. אמרתי לה עוד דברים – שהיא חכמה ויפה ומוצלחת ומגיע לה גבר שישא אותה על כפיים, ונראה היה לי שהיא חייכה בתום השיחה.

אחר כך חשבתי על המסר שאני נושאת, שאהבת אמת היא לנצח. האם דנתי כרגע את האנושות לגורל מר ממוות?

אם האהבה אינה נגמרת, האם גם הכאב הוא לנצח?

ל’ חברתי היא לא ילדה, וגם ידעה בחייה אהבה או שתיים. בכל זאת, ל’ רוצה למות. לא באמת, רק בפינה קטנה בתוכה שבה היא לא עובדת או דואגת לבית ולילדים או יוצאת עם חברים. בפינה הזאת היא רוצה למות. אני מדברת איתה והיא אפורה לגמרי מבפנים. האיש שהיא אוהבת עבר לגור עם מישהי אחרת. נכון, ל’ עשתה לו עבודה קלה כשפינתה את הזירה והקימה ביניהם חומה עבה של שתיקה, ובכל זאת, אם הוא היה אוהב אותה באמת, הוא היה מתנפל על החומה בידיו החשופות ושובר אותה, לא?

אז זהו, שלא בהכרח. אנשים לא תמיד מונעים מאהבה. פחד הוא מניע חזק מאד כשמדובר באנשים מסויימים. פחד מאישה חזקה, פחד ממה יגידו בסביבה או במשפחה, פחד מהאהבה עצמה. הפחד כל כך משתק שהוא לא משאיר שום ברירה. הוא מכתיב את התגובות, את הבחירות, והאהבה נשכחת בשאון הגדול של החרדה.

יש אנשים שיוותרו על הסיפור של חייהם רק כי הוא לא מתאים לסיפור המסגרת שלהם או כי הם פוחדים.

ל’ יודעת שזה יעבור לה בסוף. היא לא ילדה. היא לא יודעת אם אהבה היא לנצח או לא, והיא יודעת שהכאב הוא זמני, אבל בינתיים הוא זמני ליותר מדי זמן, והיא מתה לאט לאט מבפנים, ואין שום דבר שמישהו יכול לעשת כדי להקל עליה.

לכבות את האהבה

אני חושבת על דאטה, האנדרואיד מ”מסע בין כוכבים”, שיש לו צ’יפ רגשות שמאפשר לו לחוש רגשות אנושיים ולהבין אותם, אבל כאשר צריך לתפקד בקור רוח מוחלט מול פני הסכנה, דאטה מכבה את שבב הרגשות שלו.

כמה נחמד היה לו יכולנו לכבות את הרגשות שלנו כמו דאטה, להפסיק לכאוב בשניה, לא להתגעגע, לא לאהוב. האם אנחנו יכולים ללמוד לעשות זאת?

מעולם לא בטחתי באנשים שמסוגלים לצאת מאהבה גדולה תוך ימים, להתאושש, ללכת הלאה ולא להביט לאחור. אני מקנאת בהם קצת, אבל לא ממש מאמינה להם. אני חושבת שהם אלופי ההדחקה, ועם כל זה שקצת הדחקה היא דבר בריא, יש משהו מאד לא נכון בעיניי בהתייחסות כזאת לאהבה.

דאטה - גם הוא רצה להרגיש

הנפילה

י’ הוא גבר ענק, חסון, נראה טוב, מצליח. נשים מתות עליו. עכשיו י’ לוקח כדורים. אנחנו מדברים המון, והוא מספר לי על זו ששוברת את ליבו פעם אחר פעם. הוא ניסה להיפרד ממנה, וליבו לא עמד בזה, והיא, לא איכפת לה להיות איתו, היא רק לא אומרת או מראה אף פעם שהיא אוהבת. אולי היא לא מסוגלת. אולי נוח לה. בשבוע שעבר הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא לא מרגיש טוב. “מה אתה מרגיש?” שאלתי אותו. “לא יודע, לא מרגיש טוב….” הוא ענה, ואז נשמעה חבטה אדירה. היסטרית לגמרי נסעתי לדירה שלו וגיליתי שהוא התעלף ופתח את הראש אך בינתיים התעורר כבר. זה מה שקורה כשלא אוכלים ולא ישנים. הכדורים שנתנה לו הפסיכולוגית עדיין לא השפיעו, כנראה. אני רוצה לצעוק עליו, להכות אותו, אבל הוא נראה כל כך חלש ופגיע שאני רק יכולה לחבק אותו ולשתוק, בינתיים.

אני רוצה לומר לו: מספיק! מה קרה? איבחנו אצלך סרטן סופני? מישהו שאתה אוהב מת? לא! החיים שלך יפים. רק אישה אחת לא מוכנה לאהוב אותך כמו שאתה אוהב אותה. אז מה?? לא מתים מזה. אנשים סבלו שברון לב לפניך, ויסבלו גם אחריך. קום, תרים את הראש ותפסיק לסבול.

תסרב לסבול!!

אני רוצה לומר לו את כל זה, אבל משהו בתוכי לא מסוגל. אני יודעת איך זה מרגיש. הראש שלך יודע שלא תמות מזה. הוא מזכיר לך לשמור על פרופורציות, אבל הלב שלך לא מאמין לו. הגוף שלך לא מאמין לו. אתה מרגיש שאתה עומד למות.

אז איפה עובר הקו הזה? מתי זה בסדר לכאוב כאילו השמש לא תזרח מחר, ומתי זה מתחיל להיות מוגזם?

י’ הגזים. אין לי ספק. אולי דווקא בגלל שהוא מי שהוא, לא היה שום דבר בחייו שיכול היה להכין אותו לתחושה המשתקת הזו שהלב שלך לא יפעם יותר לעולם, שלנצח לא תוכל עוד לחייך או לצחוק. אם תשאלו אותי, מה שהוא צריך הוא שילוב מדוייק של אמפתיה ולום.

ל’ תהיה בסדר. היא יודעת לחיות לצד הכאב. הוא לא שולט בה. היא מאפשרת לעצמה דקות או שעות ביום ומתמסרת לו, ואז אוספת את עצמה ומקדישה את עצמה לשאר החיים שלה. עם הזמן, הדקות יתקצרו ואז יעלמו. הכאב יהפך לזיכרון מתוק מריר. ל’ תמצא עוד אהבה ולא תפחד לצלול לתוכה כי היא יודעת שלא מתים מלב שבור. אני מאד גאה בה.

התאוריה שלי על אהבה, על רגל אחת ושמן שקדים

יותם ואני מדברים על אהבה בזמן שהוא מעסה אותי בשמן שקדים (כן, אני לא שותקת גם בזמן עיסוי ויש לי מעסה שאוהב את זה. תמותו). גם יותם נשוי לאהבת חייו, ולמרות שכרונולוגית הוא צעיר מאד, אנחנו מגלים שאנחנו מסכימים לגמרי. הדרך שבה הוא מדבר עליה מעלה בי חיוך. זה נהדר לשמוע את זה בין כל סיפורי הלב השבור שיש מסביבי. “למה שלא תכתבי את זה?” הוא שואל אותי, ואני רוצה לומר לו שבטח לא יבינו, אבל הנה, הוא מבין, ואולי יש עוד, אז….

נשימה עמוקה, הנה זה בא.

אהבה היא ישות אנרגטית, תדר אנרגטי. את התדר אנחנו משדרים כל הזמן החוצה, מי יותר ומי פחות. ככל שאנחנו פחות נשלטים על ידי פחד, כך קל לנו יותר לשדר את האנרגיה הזו ולהיות פתוחים לקלוט אותה מאחרים. כשיש חיבור לתדר של מישהו אחר, “נולדת” הישות האנרגטית. מאותו רגע, היא לא תלויה בקיומו או אי קיומו של האדם שמולנו, או בנו, ולכן היא אלמותית.

תחשבו על זה רגע.

עכשיו תחשבו יותר רחב. אהבה היא הכל, לא רק זו הרומנטית, הקשורה לזוגיות. אמרתי כבר ואומר זאת שוב. כשאנחנו פוגשים מישהו שהאנרגיה שלנו מגיבה לשלו, אנחנו חווים תחושת התאהבות, אבל האהבה שנוצרה יכולה להיות גם חברות. לפעמים קשה להבחין בהתחלה, והרבה רומנים קצרי טווח נוצרים בדרך הזו.

אז האהבה היא אלמותית, אבל אנחנו אנושיים, ולכן מערכת היחסים לא חייבת להיות כזו. אנשים משתנים, עושים טעויות, החיים מחלקים לנו מכות על ימין ועל שמאל, ומערכות יחסים מסתיימות. מה עושים אז עם האהבה? יש כאלה שמדחיקים אותה כל כך היטב, שהם יכולים לומר בשכנוע מלא שהם אינם אוהבים עוד. יש כאלה שיכולים להשאיר אותה על מישור אחר, למשל חברות, ויש כאלה שממשיכים לסבול את כאב הפרידה לזמן ארוך, ארוך מדי.

ואני?

אני מעולם לא הפסקתי לאהוב אף אחד שאהבתי. אני מאמינה שהאהבה היא הכח החזק ביותר ביקום, ושהיא מספיק גמישה כדי לאפשר הכל ומספיק חזקה כדי לנצח הכל. תקראו לי נאיבית, אולי, אבל יש לי הוכחות מוצקות, וגם אם זה לפעמים כואב, לא תשכנעו אותי שיש אמת אחרת.

 

 

תאהבו הרבה!

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר