את השיר הזה לא אני כתבתי. כתב אותו מישהו שאני אוהבת, בתור בדיחה לימי קורונה, אבל הוא גרם לי להבין פתאום משהו באופן רציני מאד – הבנתי שאני לא ליניארית.

טוב, זה בטח לא מפתיע אתכם.

אתם כבר מכירים את הנוסחה שלי לחישוב געגועים (ואם לא, היא פה – תיאוריית הלבנים)

אבל הבנתי שגרף הגעגוע שלי הוא לא ישר… בכלל לא.

אם זה הגרף של אדם נורמלי:

 אז זה הגרף שלי:

זה הולך ככה – אחרי שאני רואה מישהו אהוב, ונפרדת לשלום, מיד אני מתגעגעת הכי שאפשר. הגל הזה שוכך תוך מספר שעות עד יום אחד, וכמעט מיד מתחיל לטפס שוב למעלה. אחרי כשבוע אני מגיעה לפיק של הגעגועים, או קרוב אליו, ויש לו כמה ימים בודדים להישאר כך. כשמגיעים לשבועיים חלה נפילה חדה לפתע, הגעגועים “מחמיצים” בתוכי, ויורדים כמעט לאפס. בשלב הזה אני נעשית גם אדם בלתי נעים בעליל. ממש מסוכן להיות בקרבתי. אחר כך, אני חושבת, מתחילה עליה איטית עד לאיזו רמה בינונית. אני אומרת שאני חושבת, כי אף אחד שאני אוהבת ברמה הזו לא העז לתת לשלושה שבועות לחלוף בלי שנתראה.

יש וריאציות, כן?

אני לא מתגעגעת לגבוה ככה אחרי שעתיים, כי אני יודעת שהוא יחזור מהעבודה בעוד כמה שעות.

להתגעגע למישהו שאפשר להיפגש איתו ובכל זאת זה לא קורה, והוא, או היא, אשמים בזה (כי אלה תמיד הם, אף פעם לא אני) זה אחרת מאשר להתגעגע למישהו שמשהו עובדתי מונע פגישה (נגיד, מגורים ביבשת אחרת…). השני יותר פשוט דווקא.

אבל באופן כללי, זה הגרף שלי.

מה הגרף שלכם?