הצילו!

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל
5788de2f4b236.jpg

אתמול, בגלל שאני נורא מוכשרת, וגם בגלל שכנראה הייתי צריכה ללמוד דבר או שניים, שפכתי לעצמי סיר מים רותחים על היד.

כן.

לא כיף.

כאבי תופת.

ואני, שלועסת ויורקת כאב כמו שאנשים אחרים מפצחים גרעינים, בכיתי מכאב.

הגבוה, ששכב על הספה חולה, זינק ורץ למטבח, הוציא שקית ומילא אותה קרח, ושם לי אותה על היד. אחר כך הוא שאל מה הוא עוד יכול לעשות, הציע לנסוע לאן שצריך להביא לי סילברול וסיים את ענייני הבישול במטבח, כל זה תוך מלמול דברים כמו: “אוי, מסכנה שלי! זה בטח נורא כואב לך…”

אז “מסכנה” אני בטח לא, ואם הוא לא היה, או סתם לא היה קם, הייתי מסתדרת בעצמי, אבל אני התרפקתי והתפנקתי על הדאגה הזו לשלומי, שאומרת לי דבר אחד: “אני אוהב אותך.”

גיבור לונג דיסטנס

אם את צריכה אותי,” אמר לי לפני שנים טראנסאטלנטית הד”ר המופלא, פינקי פיינשטיין, “תצעקי הצילו.”

שלחתי לו סמיילי, ואמרתי לו: “תודה, אבל אני כבר לא צריכה שיצילו אותי. אני יודעת לעשות את זה לגמרי בעצמי.

הוא לא סתם אמר. אם יש מישהו שקיבל אותי עמוק במיץ של הזבל, בתחתית של התהום, והעיף אותי משם, זה הוא. הוא נתן לי כלים בידיים, בעיטה בתחת, ושלח אותי חזרה למקום אליו אני שייכת – לגבהים.

אז התחלתי לחשוב עכשיו על הצורך שלנו להציל ולהינצל, ועל הנטיה שלנו לבלבל אותו עם אהבה.

היצ’קוק בחדר ניתוח

בניתוח הקיסרי האחרון שלי התעוררה בעיה. השליה נדבקה לרחם והיה צריך לתלוש אותה משם בכוח, או להסיר את הרחם כולו. הרופא שלי, ד”ר עמוס בר, שידע שאני מתכננת עוד ילדים, עשה מאמצים על אנושיים להציל את הרחם. יכולתי לשמוע אותו נאנק ממאמץ, אבל הוא הצליח להסיר את השליה.

אז נפתחה סצנה שהיצ’קוק בכבודו ובעצמו היה מתגאה בה, שבה דם מתיז לכל עבר ונספג בסדין הלבן שהיה מתוח מול פניי, וד”ר בר, מחזיק לייזר בידו, נלחם באומץ כדי לצרוב את כל כלי הדם הפעורים לפני שחיי נוזלים ממני.

עייפות גדולה ירדה עליי, ורק רציתי לעצום את העיניים לרגע ולנוח, אבל המרדים לא הסכים. הגבוה והוא נאבקו להחזיק אותי ערה ובהכרה עד שהכל נגמר.

שעה וחצי אחרי הניתוח הגיעה גיסתי לחדר ומצאה אותי אחרי מקלחת, לבושה בבגדים שלי, מאופרת קלות, מחזיקה את תום התינוקת ולידי כוס תה. כן, אני מטורפת לגמרי, אבל לא על זה רציתי לספר לכם.

עמוס לא ידע את זה אז, אבל לא ידעתי איך אלך אליו למרפאה לבדיקה שאחרי. הייתי מאוהבת בו לגמרי, מעל הראש, וחששתי שהוא מיד יראה זאת על פניי.

כן, ידעתי שזה לא אמיתי, שלמרות שלא היתה באמת סכנה לחיי, הגוף שלי הרגיש כך, ותחושת הכרת התודה כלפי ה”מציל” שלי התבטאה בדיוק כמו התאהבות.

טוב, הביקור עבר בשלום, וההתאהבות חלפה גם היא מהר מאד, אבל היא שעשעה אותי מאד, היכולת הזו של הגוף שלנו להערים עלינו, אפילו על הלב.

או שאולי, כמו שאני תמיד אומרת – התאהבות היא השמחה של הנשמה על שמצאה חתיכה משלה – והיא יכולה להיות גם השמחה והכרת התודה על הצלת חיינו.

דרקון, מישהו?

כולנו, נשים יותר מגברים, כך נראה לי, זקוקים לגיבור בחיינו, חולמים עליו, מקווים לבואו – מישהו שיציל אותנו ממצבנו הכלכלי, שיושיע אותנו מבדידות, שיבין לליבנו המסוכסך ושירפא את הפצעים.

הוליווד גרפה קופות במשך שנים, ועדיין גורפת, על הז’אנר הזה, ואני לא מדברת רק על גיבורי על כגון סופרמן או באטמן או ת’ור. ריצ’ארד גיר ב”אשה יפה” וב”קצין וג’נטלמן”, מל גיבסון בסדרת “מקס הלוחם בדרכים” ועוד מגוון דמויות גבריות עברו במצעד אינסופי על מסך הכסף והצילו עלמות במצוקה. לאחרונה, בשם הפוליטיקלי קורקט, התחילו גם עלמות נאות להציל אבירים, ואין ספק שאנחנו מצילות אותם לא פעם ולא פעמיים, ברוך, בחוכמה ובקלות.

האם יש משהו בריקוד הנצחי בין גברים ונשים שמכתיב את הדפוס הזה, או האם זוהי התניה חברתית? אין לדעת. אבל אין ספק שכמו שאנחנו משוועות למציל, הגברים מתים על עלמה במצוקה.

צריך רק דרקון בשטח, ושני הצדדים יוצאים נשכרים.

אז למה לא, בעצם?

כי לא תמיד הגיבור הנכון יגיע ברגע הנכון.

כי לפעמים הגיבור שלנו יהיה שונה לגמרי ממה שתיארנו לעצמנו.

כי ליקום יש תוכניות בשבילנו, והקטע הוא שנלמד משהו, שנגדל, שנתחזק, שנהיה משק אוטרקי של הדברים של הנשמה, ונדע לספק לעצמנו בעצמנו הכל, בסוף בסוף.

אם תשמעו לי, כשעובר עליכם, כמו שעובר על כולנו, מכבש הדרכים ששמו ‘החיים’, וחוזר בשביל לעשות וידוא ביצוע, אל תשאלו את עצמכם – למה זה מגיע לי?”. במקום זה, תשאלו – מה אני מרוויח/ה מזה? איפה אני גדל/ה, משתפר/ת?”

אני הרווחתי, גדלתי, השתפרתי, התחזקתי, והיום אני לא צריכה יותר שיצילו אותי. אני בהחלט מסוגלת להרוג דרקון לגמרי בעצמי, עוד לפני ארוחת הבוקר, או יותר טוב, להזמין אותו לקפה.

ישבתי עם אחשלי הגדול פעם, בשיחת נפש. הוא היה זה שנשאתי אליו עיניים, שסמכתי עליו שיציל אותי, שיתפוס אותי כשאפול. אם הוא היה אומר לי, גם הייתי קופצת ממגדל שלום. הוא היה גם זה שהפיל אותי הכי חזק. שאלתי אותו אם זה לא חסר לו, הצורך הזה שלי שהוא יגן עליי. “מה פתאום?” הוא ענה לי. “זה כיף להוריד את המדים.”

שלא תבינו אותי לא נכון.

אני עדיין ארצה להניח את הראש לפעמים ולהפסיק להיות חזקה, רק לרגע. אני ארצה שינחמו אותי, שיגנו עליי ושיהרגו למעני, אם לא דרקונים, לפחות ג’וקים. האיש שאיתי הוא הגיבור שלי, ותמיד יהיה, אבל את התלות חיסלתי. הגברים שבחיים שלי יהנו אולי מהתחושה של להיות גיבור לרגע או לשעה, אבל –

אני הגיבורה של עצמי.

תהיו גם אתם הגיבורים של עצמכם, ופעם בכמה זמן תהיו הגיבורים של מישהו אחר. אין יותר כיף מזה.

שתהיה שבת טובה.

תאהבו הרבה!

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 52 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים" ומרצה. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר