ציפיות זה דבר שטוב לכריות
“אני לא יודעת למה אני מבואסת ככה,” היא אומרת לי, ומשכלת את רגליה הארוכות. “אמרתי לו שכל המתנות האלו זה סתם קיטש, רווח לחנויות, שזה לא אומר כלום. אמרתי לו שאני לא מאמינה בכל החגים המופלצים האלה, שאהבה חוגגים כל יום. ואז הוא נכנס הביתה, וכלום. אני באמת חושבת ככה. לא אמרתי לו סתם. אז למה אני מבואסת?”
אני מחייכת אליה. “כי את אנושית.”
“מה זה אומר?”
“שגילינו עכשיו את החיה הזו – הציפיה החמקמקה, וצריך להסתכל עליה.”
“ושוב – מה זה אומר?”
מה זה אומר באמת?
שאיפשהו, עמוק עמוק בפנים, היא ציפתה שהוא יבוא עם ורד בין השיניים וקופסה שוקולד, במינימום.
זה ממש לא מה שהיא מאמינה בו. זה ממש לא מה שהיא אמרה שהיא רוצה…
ועדיין, באיזו פינה חשוכה, התחבאה ציפיה קטנה שזה מה שיקרה, וכשהיא נכזבה, היא הביאה איתה באסה, כמו ענן מצחין שמתפזר באוויר כשמתפוצצת פצצת סירחון.
אז התחלנו לדבר על ציפיות, ואיך הן טובות לכריות.
אגב, כשאתם קונים ציפיות לכריות, תבקשו צפיפות חוטים 1000. תאמינו לי, יתגלה לכם עולם חדש. אבל זה לדיון אחר ביום אחר.
מלבד כריות, ציפיות לא טובות לכלום.
טענה מס’ 1 – אדם לא יכול שלא יהיו לו ציפיות
טוב, זה כנראה נכון. אנחנו אנושיים, והציפיות הן יצורים ערמומיים וחמקמקים, שמסוגלים להתחבא בתוך ומאחורי דברים אחרים. עם זאת, זה לא פוטר אותנו מהעבודה על זה כל הזמן. זה לא פוטר אותנו מלהשתדל להיות נטולי ציפיות עד כמה שאפשר, ובכל פעם שמזהים ציפיה, לירות בה מיד.
איך מזהים ציפיה?
שאלת מיליון הדולר, לא?
הכי קל לזהות ציפיות בדיעבד, לפי ענן הצחנה שמתפשט כשהן מתפוצצות – תחושת הבאסה.
אז איך נזהה אותן לפני שהן מתפוצצות? נלמד ממקרה אחד לשני. בכל פעם שמתפוצצת ציפיה, ננסה לבדוק איפה יש לנו עוד ציפיות באותו מקום, במקומות דומים… נגיד: אם הבנתי שאני מצפה מהילדות לעזור בבית, למרות שלא ביקשתי, אז אולי אני גם מצפה מהגבוה שיעזור בקניות? אולי אני מצפה מהחברים שלי שיבינו דברים בלי שאמרתי אותם?
אגב, אחת הציפיות הנפוצות והמוגזמות ביותר היא לצפות מאנשים שידעו דברים שלא אמרתם, ככה, בטלפתיה.
אין משפט מסוכן בזוגיות כמו “הוא היה צריך לדעת”.
אז עובדים על זה, כל הזמן.
קשה, אה?
בשביל מה לעבוד כל כך קשה??
וכך הגענו לטענה הבאה – צריך קצת ציפיות בחיים
זה בעיניי כמו הטענה שפחד זה טוב, כי זה גורם לנו להימנע מדברים שמסוכנים לנו.
ועל זה אני אומרת – זה לא הפחד שגורם לנו להימנע, זו הזהירות. אפשר להיזהר בלי לפחד.
אני מסתכלת לשני הכיוונים כשאני חוצה כביש, מאטה לפני כניסה לצומת גם בירוק, למקרה שמישהו עובר באדום, ולא מתנשקת עם אנשים שחולים. כל זה לא בגלל שאני מפחדת, אלא בגלל שאני נזהרת. אני לא מסתובבת עם יד קפואה של פחד שמחזיקה לי את הבטן. כל מי שחווה פעם פחד, שזה כולנו, יודע איך זה מרגיש.
אז הטענה היא שאם לא נצפה, תימנע מאיתנו גם השמחה כשהציפיה שלנו מתממשת.
וזה עוד סעיף ברעל שהאכילו אותנו, ההתמכרות לקתרזיס, לרגע המזכך הזה שאנחנו מגיעים לשפל המדרגה, ופתאום קורה הדבר הכי מדהים בעולם, כאילו אם את לא יושבת בטריינינג על הספה, עם איפור מרוח, מחבקת קילו “גולדה” ובוכה, הוא לא יחזור אלייך. בואי, אם זה מצבך, את לא יצור מי יודע מה אטרקטיבי לחזור אליו.
אז אם לא נצפה, איך נשמח?
או! אין קשר!!
לצפות זה אומר שאת יכולה או להיות צודקת, או להיות מופתעת לרעה.
לא לצפות זה אומר שאו שלא קרה כלום, או שאת מופתעת לטובה כל הזמן.
אני יודעת במה אני בחרתי.
וזה לא אומר שבאופן כללי אני מצפה שיהיה חרא, ואז מופתעת לטובה!
אני מאמינה שהיקום מסתובב מאה אחוז לטובתי, ולכן אני נותנת לו להפתיע אותי במיליון מתנות קטנות כל יום, ומצידי פשוט עושה את העבודה, שמה רגל אחת לפני השניה, מחייכת והולכת אחרי האהבה, לכל מקום שהיא תוביל אותי.
