מי לא היה פעם בסרט תלת מימד?

כולנו היינו.

ניסיתם פעם להוריד את המשקפיים?

מה שנגלה לעיניכם אלו שכבות שכבות של אותו דבר, בצבע טיפה אחר, ולא בדיוק חופפות, רק כמעט.

המראה הזה עושה דיסאוריינטציה, מבלבל, עושה סחרחורת ובחילה למי שרגיש.

העיניים שלנו מבקשות להפוך את כל השכבות הללו, התמונות הללו, לדבר אחד, מגובש ומובן, ואי אפשר.

מה שנעשה, בדרך כלל, הוא למקד את המבט בשכבה אחת, להחליט שהיא ה״אמיתית״, וכל היתר צללים שלה. ככה המוח שלנו יכול להתמודד.

למי שפקח את עיניו למטריקס, ולמד לראות את הדברים שמאחורי הדברים, לפעמים זה ככה בהתחלה.

פה, כמובן, מצטרפת גם התחושה הטבעית שיש מצב שאנחנו פסיכים.

יש מציאות אחת, שאפשר להרגיש אותה ולראות אותה, שבה יש סיפור ברור מאוד של להתעורר ולישון, לאכול, לעבוד, לחיות יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, לפי הסדר, של להתאהב ולהישבר ולגדל ילדים ולמות.

אבל ממש עליה, חופפת, אבל לא בדיוק, יש מציאות אחרת, של מסע, שיעורים ומבחנים, של התקדמות וגדילה, של זימונים והקשבה, של קיפול זמן לכל כיוון, של סוכריות מהיקום וקסם טהור שעובד, פעם אחרי פעם.

המציאויות הללו חופפות כמו שתי שכבות דו-מימדיות שמונחות זו על גבי זו, אבל לא בדיוק.

רוב האנשים יחליטו שאחת משתי המציאויות נכונה, והאחרת מזוייפת.

ככה המוח שלהם יפתור את הדיסאוריינטציה.

אבל מי שהתעורר באמת יודע שאין אמת אחת.

אין מציאות אחת נכונה.

הכל נכון בעת ובעונה אחת.

אנחנו צריכים למצוא דרך לראות את המציאויות הללו לא כשכבות דו-מימדיות (מי שלמד אצלי יודע על ״המארג״) אלא כמבנה תלת מימדי אחד (רב מימדי, אבל אני לא אציק לכם בשלב הזה).

אנחנו צריכים משקפי תלת מימד.

כמו שהמשקפיים מאחדים את כל השכבות לחוויה תלת מימדית אחת, ככה אנחנו צריכים לתת לעצמנו לתפוס את הכל כשלם אחד.

רק מה… שבעוד ש״עומק״ הוא מימד שאנחנו מכירים, הרי שאת המימד החסר פה אנחנו לא מכירים. המוח שלנו לא בנוי לתפוס אותו.

מה עושים?

איפה מוצאים משקפי תלת מימד?

מגדלים אותם.

מתאמנים.

דוחים את הנטיה הטבעית שלנו להניח שראינו את האור, האמת בידיים שלנו, וכל השאר טועים.

מתעקשים כל הזמן להחזיק את ה״גם וגם״, לייצר מעין ״סריגה״ אנרגטית ולוגית בין השכבות, שתהפוך אותן למבנה אחד, עד שלבסוף הוא יעמוד יציב במוח שלנו.

משחק שאני אוהבת הוא ״למה הוא צודק?״

אתם שואלים את עצמכם למה הצד השני צודק, ולא קמים מהמקום עד שהסברתם את זה לשביעות רצונכם. אבל ממש.

זה מייצר גמישות מחשבתית, יכולת לעבור ממציאות אחת לאחרת.

בסוף המוח מפתח, או פותח, את המעברים הדרושים, העדשות של העיניים משתנות, ויש לכם לא רק מולטיפוקאל (זה כלי אחר שלי, לזוגיות, שגם אותו כדאי), אלא משקפי תלת מימד משלכם.

וכן…

עדיין יש מצב שאני פסיכית.

אבל אם כן…

אני בחברה ממש טובה!