“היא רוצה רק זהב ויהלומים,” אומר לי ב’ הבן. “על כל חג וחגיגה.
“ואני קונה לה, בכיף, שלא תביני לא נכון! אני אוהב אותה. אני אוהב לשמח אותה…
אבל לא יכול להיות שזה יהיה המדד לכמה שאני אוהב אותה…”
ב’ הבן צודק.
הוא מוכן להשקיע הרבה כסף באושר של ב’ הבת, אבל האושר הוא קצר מועד וחולף, ומהר מאד היא תרצה עוד הוכחה.
ב’ הבת מנסה להרגיש אהובה.
לא שיש לה ספק שב’ הבן אוהב אותה. ממש אפשר לראות את זה עליו, תאמינו לי. אבל יש בה איזה בור לא מסופק, וככה היא יודעת למלא אותו… אבל רק לרגע, ואז הוא שוב מתרוקן.
וזה הביא אותי לחשוב על השקעה בזוגיות.
מהרגע שסימנו וי על הדבר הזה, הזוגיות, בין אם התחתנו או לא, מה אנחנו מוכנים להשקיע בה? כמה?
- האם אנחנו מצפים שזה יעבוד על טייס אוטומטי מאותו רגע?
- האם אנחנו מתעוררים להשקיע רק כשכבר יש צרות?
- האם אנחנו משקיעים קבוע, אבל לא בדבר הנכון?
אני מכירה המון זוגות שעובדים בהשקעה הזו, שמתכננים עוד חופשה זוגית, עוד מסיבה, עוד טיול, עוד יציאה עם החבר’ה… שלא נחים שניה מפעילויות זוגיות, מהפחד שאם הם סתם ישבו לבד בבית, הם יבינו שמשעמם להם ביחד, שהאש כבתה.
לא שיש משהו רע בחופשה ביחד, כן?? אין גם שום רע באיזה טיול או יציאה. השאלה היא שאלה של מינונים, ומהמינונים אפשר ללמוד מה עומד מאחורי זה, אם זה כיף פשוט, או בריחה.
אז לא על ההשקעה הזו אני מדברת, וכמו שראינו, גם זהב ויהלומים לא עובד לבד, מעצמו.
ההשקעה שהזוגיות שלנו צריכה מתחילה במחשבה, בלי לעשות כלום.
היא מתחילה בלשאול את עצמנו: “מה שלומו?” או “מה שלומה?”
ואז, אם אנחנו לא בטוחים בתשובה, ללכת לשאול.
היא ממשיכה בלחשוב מה הצד השני צריך ממני, ואם אני לא יודעת, לשאול אותוץ
היא ממשיכה בלחשוב כל יום, כן, כל יום, האם היום אמרתי אהבה או הראיתי אהבה באיזושהי דרך, והאם זו דרך שהצד השני יכול להבין. על שפות אהבה שמעתם? אם אתם לא דוברים את אותה שפה, לפחות תעדכנו את הצד השני שמדובר במחווה של אהבה.
אני, למשל… שפת האהבה שלי היא להאכיל אנשים. לא כולם יכולים להבין את זה.
איך יודעים שזה עובד?
פתאום הצד השני יגיד משהו כמו:
“עובר עליי יום מעאפן. אני ממש צריך שתחבקי אותי הרבה היום. אני צריך להרגיש אהוב.”
וזה הדבר. זה הפרס. זה מה שהיה שווה את ההשקעה.
כשמצליחים להשקיע נכון, התמורה היא שאם מישהו צריך משהו מהשני, הוא לא צריך לאותת את זה בכל מיני צורות לא מיטביות כמו להיות קצר ועצבני. הוא יודע בוודאות שהשני יהיה שם בשבילו, והוא יכול פשוט לתקשר את זה.
השבוע אמרתי למישהו מהאנשים שלומדים אצלי קצת, שאם האהוב שלי צריך אותי, יישרף העולם, והוא יבוא אצלי לפני הכל.
חיוך עצוב עלה על פניו של הבחור, והוא אמר לי: “מה לא הייתי נותן בשביל לשמוע את המשפט הזה…”
אז חשבתי לעצמי – למה לא כולם משקיעים עשר דקות ביום בזוגיות שלהם?
למה מגיעים למצב שצריך לשבת אצלי עם חיוך עצוב?
