היא מתיישבת מולי, מרימה אליי מבט מחוייך באופן זהיר, קצת עייף.
״את יודעת…״ היא אומרת לי, ״לפני שבועיים לא הייתי יכולה להאמין שאהיה היום במקום הזה…
חשבתי שכמו שהייתי, ככה אהיה לנצח
שהכאב הזה פשוט יימשך ויימשך לעולם.
לא יכולתי לתאר לעצמי עולם אחר
לא שבו הכל טוב, אלא שבו אני יכולה לנשום, ולהמשיך לעבוד קדימה.״
אני מחייכת אליה.
היא אולי לא יכלה לראות, אבל אני ראיתי, ורק ביקשתי שתאמין לי שזה עוד מעט מגיע.
״וכאן נכנס לתמונה ד״ר חיים רינסקי,״ אני אומרת לה.
היא מרימה גבה שואלת.
אז סיפרתי לה על ד״ר חיים רינסקי, ואספר גם לכם.
כשהייתי בת 16 וחצי בערך רציתי למות.
באמת רציתי, באופן קר, מחושב והגיוני.
אהבת חיי באותה תקופה, האהבה הראשונה שלי, האיקס הראשון, רן, לא רצה להיות איתי.
שנתיים אחרי הפרידה שלנו לא התאוששתי.
בכיתי כל יום, וזו לא הגזמה.
בעיקר בכיתי בכל פעם שצחקתי.
ורציתי למות.
לא חשבתי שאהיה בודדה ואומללה בחיים, בכלל לא…
ידעתי שבטח אמצא איזה בעל נחמד, יהיו לנו מותק של ילדים, בית יפה וכלב, ובטח תהיה לי קריירה מדהימה.
אבל אהבה כזאת, כך חשבתי… זה כבר לא יהיה.
כזה יש אחד, ואני איבדתי אותו.
נכון? כי ככה אומרים – אהבת חיים – אז יש רק אחד כזה בחיים.
וזה לא היה דיל שהייתי בטוחה שאני חותמת עליו.
אז רציתי למות, וההורים שלי עלו על זה, והטיסו אותי ל״שלוותה״, שם הגעתי לד״ר רינסקי.
הוא בכלל לא נראה כמו פסיכיאטר.
במשך שעה ניהלנו שיחות פילוסופיות על ספרי מד״ב והאמיתות הגדולות שעומדות מאחוריהם.
ואז הוא פשוט שאל: אז למה רצית למות?
ואני הסברתי לו בהיגיון.
ואז הוא אמר את הדבר הכי מפתיע בעולם: ״את צודקת.״
אבל הוא המשיך ואמר:
״אם זה הדיל, את צודקת,
אבל תני לי להגיד לך – אני לא יותר חכם ממך, רק יותר זקן.
כולנו הולכים במבוך כזה, כמו של הטירות באנגליה, ואני רק קצת לפנייך במבוך,
ואני אומר לך – אחרי הימינה הבא, יש דלת!
חכי, לא עוד הרבה.
חכי, והדלת תגיע.״
אחרי זה הוא קרא להורים שלי ושלח אותי הביתה והבטיח להם שיהיה בסדר.
אדם אופטימי!
למי שלא שמע מעולם איך הסתיים הסיפור הזה, זה יישמע אולי לא אמין.
הגעתי הביתה, נעמדתי באמצע החדר, הרמתי אגרוף לשמיים ואמרתי:
״מתוך כבוד לפסיכיאטר… שבוע!! שבוע אני נותנת לך להביא את אהבת חיי.
אחרי זה אני אצלך בדלת, ותעשה עם זה מה שאתה רוצה.״
זה היה ביום שישי.
ביום שלישי הלכתי ללמוד למבחן עם ילד מהכיתה, נשארתי לישון, ובבוקר ידעתי שחיי ניצלו.
מצאתי את אהבת חיי.
אחרי שנים גם התחתנתי איתו.
נכון, זה לא היה כמו עם רן.
זה היה פי מיליון יותר.
ואז גם הבנתי ש״אהבת חיים״ היא לא אדם, היא יכולת שלי.
ואז גיליתי את איקס, והבנתי שלא רק שאני לא מוגבלת לאיקס אחד, אני לא מוגבלת בכלל.
אבל לא על זה באתי לדבר.
קרה לכם פעם שהייתה לכם שפעת קשה, או שהייתם מאושפזים, והיו רגעים שהיה נדמה לכם שככה תיראה המציאות שלכם תמיד? ששכחתם כבר מי הייתם קודם?
כשאתם חולים מאוד, פתאום קשה להאמין שלא יכאב, שהגוף יהיה חזק ובריא, שתוכלו לעשות כל מה שעשיתם פעם.
כשאתם מאושפזים, פתאום נדמה שתמיד אורות הניאון והוילונות בין המיטות יהיו היקום שלכם, שתצטרכו לנעול כפכפים למקלחת ולאכול בשעות קבועות, אוכל קבוע.
כשאנחנו באיזושהי שלולית, מרגישים רע נפשית או פיזית, קשה לראות קדימה במבוך, קשה אפילו להאמין שיש קדימה.
אז לכל אחד מאיתנו מגיע איזה ד״ר רינסקי, או איזו אני, שיגידו להם שיש דלת…
החוכמה היא להמשיך ללכת.
נ.ב. שנים רבות אחר כך, אחרי שהתחלתי כבר להרצות על איקס והתיאוריה החדשה שלי על אהבה, החלטתי למצוא את הרופא הגאון הזה, שאפילו לא ידעתי איך קראו לו. כל שלוותה התגייסו לעזור לי, מצאתי אותו, דיברתי איתו והודיתי לו על המקום שאני נמצאת בו היום. זה אולי יישמע לכם עוד יותר לא אמין, אבל הוא נשבע שהוא זוכר אותי.
