פירורים

שוב ושוב אני שומעת מ״נשים אחרות״ את אותה שאלה:

אנחנו מתראים כל כך מעט, מדברים כל כך מעט…

איך אני יכולה להסתפק בפירורי האהבה האלה?

למה זה מגיע לי?

אני אומרת תמיד: את נכנסת לדבר הזה, למערכת היחסים המאוד חלקית הזאת, בעיניים פקוחות.

תחתמי על הדיל, או אל תחתמי עליו, וצאי מזה.

אבל אם חתמת, זה הדיל. אין מה לקטר עליו.

ואז הן שואלות אותי:

ואם חתמתי, איך אני לומדת לחיות עם זה בטוב?

העוגה

אז חשבתי על זה קצת, ופתאום הבנתי משהו!

את יכולה לראות את מה שיש לך איתו בתור פירורים.

מבחינת כמות זה בוודאי נכון.

ואם זה האוכל שלך, אם על זה קיווית לחיות – את תהיי רעבה כל הזמן.

אבל…

אם אלה לא פירורים, אלא סוכריות צבעוניות? מה שקוראים באנגלית ״ספרינקלס״?

סוכריות צבעוניות מפזרים על העוגה מלמעלה.

אז ה״עוגה״ שלך היא לא הוא. היא משהו אחר, שלא קשור אליו.

זה יכול להיות שאת מלאה מעצמך (הנה הפוסט על זה), שהבריכה שלך מדופנת היטב ומלאה מים צלולים, ואת עפה על עצמך ועל העולם.

יכול להיות שיש לך עוד זוגיות, את עובדת בה, עושה בה פלאים ונהנית ממנה.

או אולי את יודעת מה הייעוד שלך בחיים האלה, כמוני, ויש משהו שמדליק אותך ומעיף אותך וממלא אותך… אז את עושה אותו.

יש לך עוגה שלמה להנות ממנה.

אז אם יש למעלה ספרינקלס, איזה יופי! יותר טעים.

אבל אם אין? העוגה עדיין טעימה גם ככה.

המתכון

את לא שופכת חצי קילו סוכריות על העוגה, נכון?

ספרינקלס מפזרים ככה בקלילות, כמו פירורים.

ככה את ״חותמת״ באמת על המעמד הזה, על צורת היחסים הזו.

הוא לא יכול להיות העוגה.

הוא יכול להיות אחלה ספרינקלס.

זאת יכולה להיות האהבה הכי גדולה בעולם, התשוקה הכי גדולה בעולם…

כל סוכריה צבעונית קטנה כזו יכולה להתפוצץ לך בפה באלף צבעי הקשת…

ועדיין… זו לא העוגה.

במקום לחשוב שדפקו אותך עם פירורים, תגיעי למקום שבו את מבינה שזה בדיוק התפקיד של החתיכות הקטנות האלו – לקשט את העוגה, להוסיף עוד קצת צבע וטעם.

ואם זה אי פעם ישתנה… אם הוא אי פעם יוכל וירצה להיות העוגה כולה… אז תאפי עוד עוגה, ויהיו לך שתיים!