כמי שהייתה בעברה עו”ד, אני באה מרקע שחור-לבן.
ממש ראיתי לנגד עיניי קריירה בשפיטה, וחשבתי שאהיה טובה בזה.
אבל בסביבות גיל 25 אני זוכרת שישבתי עם עצמי וחשבתי – מה אני לא אוהבת בי? ממה הייתי נפטרת? מה לא הגיוני?
השיפוטיות!
ויצאתי למסע להכחיד אותה.

קודם כל טבעתי לעצמי את הסלוגן:

הכל יכול לקרות.
לכל אחד.
כל הזמן.

ואז עבדתי על זה.
וכל כך הצליח לי, שהיום אני יכולה לטפל בבוגדים, באישה האחרת ואפילו בנרקיסיסטים, בלי למצמץ ובלי להצטרך לנוח.

אבל לא פעם תמצאו אותי מעבירה ביקורת.

ואז אומרים לי – אבל אמרת שאת לא שיפוטית!!
זה קורה הרבה בקבוצת הפייסבוק “יומני האישה האחרת”
שם אנחנו מתעקשות שלא תהיה שיפוטיות, ואז נשים חושבות שאסור גם לבקר, וכל הזמן פוצי מוצי, וזה לא נכון.

אז חשבתי לדייק רגע את העניין הזה –

מה ההבדל בין ביקורת לשיפוט?

ביקורת היא על התנהגות
שיפוט הוא על האדם.

תחשבו על זה רגע.

ניקח ילדים, שלא תטורגרו לי חלילה:
אם אני אומרת לילדה שלי: לא הנחת את הכלים שלך בכיור, וזה לא בסדר ולא מתחשב – אני מעבירה ביקורת (לגיטימית) על ההתנהגות שלה.
אבל אם אני אומרת לה: את פרזיטית עצלנית – שפטתי את האופי שלה.

זה מרגיש לגמרי אחרת.

אבל המחשבה הראשונה שתתעורר בנו תהיה מן הסתם מעורבבת, גם ביקורת וגם שיפוט.

למה זה קורה? כי משהו בהתנהגות של האדם השני הכעיס או הפחיד אותנו, או, בקיצור, עורר בנו התנגדות.

אז איך עוברים משיפוט לביקורת?

הנה המשוואה:
שיפוט + חמלה = ביקורת

אם בא לי להגיד לה שהיא פרזיטית, אבל אז אני נזכרת שזאת תקופה שקשה לה בבית הספר, שיש לה עומס שהיא לא רגילה אליו, שלפני חודשיים היא דווקא כן הייתה מפנה את הכלים שלה… הוספתי חמלה.
אז יכול להיות שבסיום עיבוד החומר אני בכלל לא ארצה להגיד לה כלום, ואתן לה להתפנק עוד קצת.
ויכול להיות שאני ארצה למרות זאת להעביר ביקורת עניינית על ההתנהגות, אבל אני בשום פנים לא אחשוב עליה דברים לא יפים.

קחו איתכם בקבוקון חמלה תמיד, לכל מקום, והזליפו ממנו קצת, וקודם כל על עצמכם.
תגלו שזה עושה את כל ההבדל, וגם חוסך בוטוקס.
באחריות.