.
במערכת זוגית שעובדת היטב, שמהווה מרחב מרפא, הצדדים יתנו זה לזה ״זרקור״,
כלומר יסתכלו זה על זה במבט שבאור שבוקע ממנו הצד השני ירגיש מושלם כמו שהוא, כי הוא אהוב כמו שהוא.
אבל אנחנו לא באמת מושלמים, ולא תמיד מאה אחוז מהתכונות של הצד השני ימצאו חן בעינינו, נכון?
אז איך נותנים בכל זאת זרקור שלא יהיה מזוייף?
כשמאוהבים, בהתחלה, אני מדמה את זה להסתכלות דרך ריסים מצופפים, עיניים חצי סגורות, או עדשת מצלמה מרוחה בוזלין.
אבל כשהסמים הקשים מתפוגגים, אנחנו מודעים גם למגרעות של בני הזוג שלנו, גם אם הן בטלות בשישים לעומת המעלות.
תזכרו – לא המאזן הזה הוא שגורם לנו לאהוב אותם!
אהבה מחליטה עלינו, וזהו.
המאזן הזה יסייע לנו לקיים איתם מערכת יחסים טובה יותר, קלה יותר.
אז איך מסתכלים במבט הזוהר הזה על מי שאנחנו כבר רואים, איך לומר זאת… במלוא מערומיו?
איך אפשר לראות את אותו אדם גם ככה וגם ככה?
או, פה נכנס המולטיפוקל.
זה כאילו שיש לנו משקפיים כאלה, שבכל חלק שלהם יש מיקוד אחר.
בחלק אחד, שהוא הראש, אנחנו יודעים שהוא גבוה/ נמוך/ שמן/ רזה/ מכור לעבודה/ מתבזבז מקצועית או כל דבר אחר.
אנחנו יודעים שיש לה חזה גדול מדי/ קטן מדי/ היא מכורה לספורט/ בטטת כורסה…
אבל בחלק השני של העדשה הוא הבחור השרמנטי שכל הבנות רצו, ורק את השגת, היא מלכת הכיתה.
או שהוא הבחור הביישן והיא אלופת השכבה בשח, כל אחד לפי טעמו.
העיקר, שזה יהיה בדיוק הדבר הזה שבו התאהבתם.
שימו בחוץ את השנים שחלפו, את המשקל וכוח הכבידה, את העייפות, את המאבקים שהיו או ישנם… כל אלה לא עוברים את החלק הזה של העדשה.
אז כשאתם נדרשים לחשוב עם הראש, תסתכלו עם החלק של הראש,
אבל כשאתם מסתכלים עליהם… תסתכלו עם החלק של הלב,
ותנו להם לדעת כמה הם יפים, מושכים, חכמים ומוצלחים בעיניכם.
כמה הם לגמרי אהובים.
