במשחק הבייסבול עומד השופט ומתבונן. השחקן נותן את כל כולו בריצה, ובשניה האחרונה משליך את עצמו על הקרקע, מחליק את המטר האחרון, והשופט מניף את ידיו וצועק “סייף!” – בטוח, מוגן.
פתאום חשבתי, כמה זה היה נפלא, אם בחיים היה עומד מישהו ומודיע לנו כשהגענו ליעד, כשאנחנו סייף, כשאנחנו יכולים להגיד הכל, לעשות הכל, להיות לגמרי אנחנו, והצד השני יאהב אותנו בדיוק ככה, כי אנחנו סייף.
הוא יחייך למשוגות הקטנות שלנו ויחבק את הכאבים הגדולים, ויאמר בפשטות, הכי בפשטות בעולם: “אני אוהב אותך”, וזה לא יהפוך את הכל לבסדר, אבל זה יהפוך הכל ליותר נסבל, יותר רך ומחוייך.
ואז פתאום נרגיש שקל לנו, כל כך קל, להגיד גם אנחנו: “אני אוהב אותך”, ולהבהיר גם לצד השני שהוא סייף.
כמה זה היה קל, אם היה סימן ברור כזה, הנפת יד של שופט, וכמה זה קשה לדעת באמת, וכמה פעמים חשבנו שאנחנו סייף, רק בשביל לחטוף כדור בייסבול מסובב לפנים…
אבל הרגע הזה, של בטחון מוחלט, הרגע הזה קיים, והוא משהו ששווה לחכות לו, להתאמץ בשבילו, לתת אותו במתנה.
מתי בפעם האחרונה אמרתם אתם למישהו שהוא סייף?
מתוך #פילוסופיה בשנקל (שאולי פעם יצא כספר)
