ג’ורג’, חבר שלי, נסע איתי פעם באחת מהנסיעות שלנו מטעם העבודה. הוא צפה בי בשקט במשך שתי דקות כשניסיתי לצאת מחניה ברוורס, בודקת את המראה האחורית ומראות הצד ויוצאת מילימטר, ואז בודקת שוב את המראות, ויוצאת עוד מילימטר, ואז שוב*. בסוף נמאס לו, הוא תפס אותי בשתי ידיים, סובב את כל הגוף שלי אחורה (הוא נורא חזק, ג’ורג’) ואמר: “רוורס!”
על אהבה וכאב
חשבתי על זה שוב בזמן האחרון. לא רק על זה שהגיע הזמן שג’ורג’ ואני נשתה איזה קפה (כן, אדוני, זה רמז), אלא על היכולת שלי בחיים לעשות רוורס, או יותר, חוסר היכולת.
אני מדברת על אהבה, אלא מה? לא רומנטית, בהכרח. גם על חברות פשוטה.
אתם יודעים כבר, אם אתם מכירים אותי אפילו טיפה, שאני חושבת שאהבת אמת מתחילה ברגע אחד, והיא לנצח. אתם זוכרים שחיכיתי לאנשים מסויימים, שהיה קשה להם, מסיבה זו או אחרת, למצוא לי מקום בחיים שלהם, חמש עשרה, ואף עשרים שנה. יש כאלה שאני עוד מחכה להם.
אני מעולם לא עשיתי רוורס. מעולם.
אבל בעוד שאהבה קיימת, חיה, ולא שואלת אותנו אם להיות או לא, מערכת יחסים היא משהו שמחליטים עליו, שעושים אותו, שעובדים עליו. אפשר לאהוב ולהחליט לא להיות במערכת יחסים משום סוג. לפעמים עדיף.
הקטע עם העניין הזה, “מערכת יחסים”, זה שהוא מכיל את המילה “מערכת”, כלומר, צריך לפחות שני אנשים כדי לקיים אותו, וגם סט של כללים פחות או יותר מוסכמים. בלי זה, היא לא תעבוד.
אני ומערכות יחסים
אז מאחר שהעולם הזה לא ברור גם ככה, אני לקחתי על עצמי להיות הכי ברורה במערכות היחסים שלי. אני אומרת הכל, בעברית מאד פשוטה, בלי משחקים, בלי העמדות פנים, גם אם אני יוצאת ה”חלשה”.
אני מספיק חזקה בשביל זה.
אני מזהירה שאני אוהבת לנצח, כשהצד השני עוד לא היה חולם להשתמש במילת הא’.
אני מסבירה לאיזו רמת קשר אני מצפה וכמה אני מוכנה להיות גמישה עם זה (מאד, בדרך כלל).
אם הצד השני מפשל, אני מסבה את תשומת ליבו בשקט (טוב, נו, לא תמיד בשקט) ונותנת עוד סיכוי, שניים, שלושה….
אבל איפה זה נגמר מבחינתי? איפה מפסיקה ההתחשבות ומתחילה בקרת נזקים? כי זה מזיק לי. זה כואב, ומתסכל, ולא זה מה שהתכוונתי או רציתי להרגיש.
כל כך התעסקתי במהות, באהבה, ששכחתי להתעסק קצת בנהלים.
כשאני יודעת (ואני יודעת) שהצד השני אוהב אותי, אני מוכנה לספוג כמעט הכל. אני אחשוב, אתבונן מבעד לעיניים שלו, אקשיב למילים שלו, עד שאבין איך הוא מרגיש ומה מניע אותו לפעול בדרך המטומטמת שבה בחר להתנהל ושהיתה מובילה, לו הייתי מישהי אחרת, לכך שהיה מאבד אותי.
ואז אני אחכה, ואשקול מחדש, ואעריך את הנסיבות, ואעשה עוד ניסיון, ובינתיים זה יכאב לי, אבל אז מה? כאב זה לחלשים.
אז כמו ג’ורג’, הסתכלתי על עצמי נאבקת במשך זמן מה, תפסתי את עצמי בשתי ידיים, סובבתי את עצמי וצעקתי: “רוורס!!!”
מחשבת מסלול מחדש
טוב, זה לא כל כך פשוט למחוק הרגל של חיים שלמים. אני מתאמנת, ואתם יודעים מה? נעשיתי די טובה בזה. בכל פעם אני מהססת קצת פחות, לוקח לי קצת פחות זמן, ודוושת הגז נלחצת קצת יותר מהר.
מכונית ספורט מקומה על הכביש המהיר, לא בחניה.
אז אני זוכרת שהאספלט השחור ממתין לי, נמתח אל האופק, חופשי ופתוח, ואני מעיפה מבט אחרון במראות הצד, כדי להבין, ומבט אחרון במראה האחורית, כדי להיזכר, ואז שמה פול גז ברוורס.
שתזוזו תמיד בפול גז קדימה.
ותאהבו הרבה!
*רציתי רק לציין, למי שלא נסע איתי מעולם, שאני נהגת שודים, והיתה סיבה היסטורית לכך שהייתי מסתמכת על מראות ולא מסתכלת דרך החלון האחורי.
