“אבל למה???” אני יושבת מולו פעורת עיניים. באמת לא מבינה.
“מה לא ברור פה?” הוא מיתמם. החיוך שלו מסגיר אותו.
“למה הם מפחדים מ-מ-נ-י? אני הכי שם, הכי נותנת מעצמי, מעולם לא התחשבנתי עם אף אחד. אני תמיד רואה את הצד השני. אפשר לאחר לי, להבריז לי. אני אף פעם לא כועסת. אני לא עושה חשבון של מי התקשר אחרון או מי התקשר יותר. אז למה הם נשמעים כאילו אני עומדת עם לום מונף ומבט של רוצח סדרתי?”
“אנחנו תמיד מפחדים מאמא כועסת,” הוא אומר. “זה טבוע בנו עמוק.” והוא יודע מה הוא אומר, ד”ר פינקי פיינשטיין. גם אם הוא לא בדיוק קונבנציונאלי, גם אם זה לא ברור מיד בהתחלה, הוא יודע על מה הוא מדבר.
החברות שלי לא מבינות בכלל. את? מפחידה? הכי מאמי!
והן צודקות. בטח שהן צודקות. את הנשמה אני אתן לחברים שלי. אני אוהבת בלי סוף, בלי גבול. לכן, כשהבנתי שהחברים הזכרים שלי איכשהו חיים במצב של אימה תמידית בקשר בינינו, הייתי, איך לומר, מופתעת קמעה.
כן. אתם.
השניים הכי ותיקים תיכף יתקשרו לצעוק עליי שהם לא מפחדים ממני ואם אני רוצה הוכחה אפשר ללכת מכות. גם אתם. אתם אומרים שאתם לא מפחדים, אבל הייתם צריכים לשמוע את הקול שלכם בטלפון, כשאתם מתקשרים ויודעים שאתם “לא בסדר” כי עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה. אתם מתקרבים בחשש, כאילו הפולניה עומדת עם רולים בשיער וענני סערה מעל הראש, מוכנה לנעוץ שיניים בעורק ראשי.
שנים של “הכל בסדר. הרי גם אני לא התקשרתי אליך!” לקח לי להגיע למצב הנוכחי, שבו אתם מזניחים אותי בלי בושה, ועדיין אני קולטת לעיתים ארומה של פחד.
צונאמי של אש
לחברים החדשים שלי עוד יותר קשה. הם קיבלו את הגירסה הבוגרת. הם לא ראו את הילדה הקטנה נשברת, את האישה הצעירה וחוסר הבטחון שלה (לעיתים רחוקות ובעניינים מאד ספציפיים. אל תתלהבו). הם קיבלו צונאמי של אש שהראש שלה יורה מופרעויות חדשות מדי כמה דקות, שחייבת הכל עכשיו ומיד ושאוהבת בקלות שבה אחרים נושמים.
יש איזה רושם, כנראה, שעם כל האש הזו, כשאכעס זה יהיה אסון טבע של ממש. רק מה? אני לא כועסת. זה לא מונע מאנשים לפחד מהרגע שכן אכעס.
יש, כמובן, אנשים שהביטחון העצמי שלהם כל כך מעורער שעצם הקיום שלי מפחיד אותם, האסרטיביות, ההומור. אלה לא נמנים על חבריי. הם לא יכולים להיות.
מפלצות, לנצח
יש לי גם חברות שהן כמוני, כל אחת בדרך ובמינון שלה, נשים עוצמתיות, עצמאיות, מלהיבות, סקסיות, ומטילות אימה. באנגלית אומרים “אם אינך יכול לשאת את החום, צא מהמטבח.” אבל מה אם זה שאינו יכול לשאת את החום הוא דווקא זה שהיינו רוצות יותר מכל להכניס למטבח שלנו? מכל עבר אני שומעת את הסיפורים על זה שהתלהב, רצה, דחף, שיכנע, ולבסוף, ברגע האמת, השתפן ונסוג.
לפעמים אני חושבת כמה מזל יש לי (וגם לא מעט שכל) שמצאתי את הגבר שרואה אותי בדיוק כמו שאני, בלי מיסוכים וריכוכים, אוהב אותי בדיוק ככה, כי זה מה שהוא בחר, ולא מפחד ממני אפילו טיפה.
אני מניחה שלו הייתי פנויה העולם היה מקור בלתי אכזב לאכזבות ושברונות לב בשבילי.
גם ככה נשבר לי הלב חדשות לבקרים, אבל אני ממשיכה להאמין באהבה, בכל האהבות, ממשיכה לאהוב ולחייך, גם אם לפעמים מתוך הדמעות, וגם זה מפחיד, אני מניחה.
“לנצח” הוא לא מושג קל לעיכול.
אהבה או פחד?
לא סתם נקבע שהיפוכה של אהבה הוא הפחד, שלמעשה אין רגשות אמיתיים מלבד אהבה ופחד. זה כמו שיש רק שלושה צבעים, וכל היתר הוא תמהיל כזה או אחר שלהם. כל יתר הרגשות הם נגזרת מסויימת של פחד ואהבה.
אני מסרבת לפחד. כשמשהו מפחיד אותי אני מיד נכנסת בו בפול ספיד. דווקא. שנים פחדתי להכניס את הראש למים בשחיה, אז עשיו החלטתי שלא עוד, וכבר שבועיים אני צולחת בריכות בשחיית חתירה עם הראש במים. לפעמים נכנסים לי קצת מים לאף, אבל אתם יודעים מה גיליתי? לא מתים מזה!
אני יודעת שאין דבר מפחיד כמו אהבה, כי כשזה כואב, אלוהים כמה שזה כואב! אבל זה שווה, כי כשזה טוב, אה! כמה שזה טוב!
תנסו את זה – בכל פעם תיקחו כמטרה פחד אחד קטן שלכם, תתייצבו מולו, תרימו סנטר ותגידו לו: “לא עוד!! אתה כבר לא מחליט עליי. אני מחליט עליי.” ואז תעשו לו דווקא, את מה שהוא הכי שונא. תקפצו ממטוס, תכניסו ראש למים, תלטפו עכביש, תגידו למישהו שאתם אוהבים אותו.
אני יכולה להבין אנשים שמפחדים לאהוב בעוצמות. החיים לימדו אותם לא להאמין שזה יהיה שם לנצח. החיים לימדו אותם שבמוקדם או במאוחר תבוא מכה לבטן הרכה.
הם רק לא מבינים שמי שמגן כל הזמן בידיים על הבטן הרכה שלו, לא נשאר לו מקום לחבק.
***
