על הבוקר דנה ספקטור הצליחה לעצבן אותי שוב.
השבוע, בטור שלה, היא מתעסקת עם המפלצת ירוקת העין – הקנאה. טוב, זה לא חדש. כולנו מתעסקים איתה כל הזמן, מי יותר ומי פחות, ודנה, כהרגלה, לפחות מסתכלת על עצמה ישר במראה, ואז מדווחת את האמת וכל האמת.
והאמת שלה היא זו – היא לא רוצה שבן זוגה יחשוב על נשים אחרות אפילו. היא היתה רוצה שאפילו המוח שלו יהיה “טהור”. היא, מצידה, אפילו לא חושבת לרגע על גבר אחר, אבל סופגת פרצי קנאה גם ככה.
אוקיי, מה???
אפילו חסידי המונוגמיה האדוקים ביותר מקבלים בחיוך סלחני צפיה בסרטים פורנוגרפיים, למשל. וספרים? מה עם ספרים? אם הראש שלך מלא בגיבור סיפור שזה עתה סיימת, האם את בוגדת? אם כבר הגעת לביקורת מחשבות ופנטזיות, האם יש לזה איזשהו גבול?
זה הזכיר לי את המחקר שעשיתי במשך שנים שבדק מונוגמיה מול יחסים פתוחים מכל מיני סוגים (תירגעו. המחקר כלל תשאול של אנשים) והמסקנות שהגעתי אליהן.
הנה תקציר:
הדפוק הזה עשה לך טוב
“היא נכנסה לסלון, ואפשר היה לראות עליה מיד שהיה לה סקס טוב.”
ע’ מחייך כשהוא ממשיך את הסיפור: “טפחתי על המקום הריק לידי בספה, והיא באה לשבת והניחה ראש על הכתף שלי. שאלתי אותה: ‘היה לך טוב, מאמי? ספרי לי מה הוא עשה. אולי נוכל לעשות את זה יחד.'”
מה שמדהים בסיפור הזה, הוא שע’ מדבר על אשתו, אם ילדיו, ואני מאמינה לו לגמרי. לא מיד, כמובן. קודם הוא עובר חקירת שתי וערב, שבה אני מנסה, ולא מצליחה, למצוא את גרגר הזיוף הקטן ביותר, הטון הדק ביותר של אשליה עצמית.
לע’ ואשתו זה עובד לגמרי, הקטע של “נישואין פתוחים”. אני שואלת אותו כמה פעמים תכלס זה קרה, לו או לה, והוא אומר שבכל שנות הנישואין, פעמים ספורות. הוא אוהב אותה, היא אותו, ואין דבר פחות מפתה ממה שממילא מותר לך, אז אם פעם במאה שנה מגיע משהו שממש שווה את המאמץ, עושים ומשתפים.
חברים אחרים שלי מנהלים מערכת יחסים פתוחה ביחד. בזמן שאחרים לוגמים בירה עם עוד זוג חברים, או שניים, או צופים בסרט, הם עושים איתם סקס, וזה בסדר לכל הצדדים. אין רכושנות לגבי גופו של בן הזוג, אלא רק לגבי ליבו ונשמתו.
זוג אחר שאני מכירה נמצא כל הזמן במשא ומתן לגבי רמת הפתיחות של המערכת שלהם. עוד לא ברור איך זה יעבוד, אם בכלל.
למקומות, היכון, צא!
מצד שני, דיברתי עם לא מעט אנשים שטענו שבמערכת יחסים פתוחה נוצרת מעין “תחרות” מי הצד הנחשק יותר, ויש פגיעה במקרה וצד אחד חוגג, ואילו לשני לא מצליח כל כך.
בחורה אחת שפגשתי הגיעה למסקנה האמיצה שהיא היתה מסוגלת להנות במערכת היחסים הזו רק כי לא באמת אהבה את בן הזוג שלה. היום היא נשואה, מצפה לילד ראשון, ואין סיכוי שבעולם שהיא תסכים שבעלה יגע במישהי אחרת.
אצל זוגות רבים יש צד אחד שרוצה, וצד אחד שמסכים כדי לא לאבד אותו. לא סתם מעורב הרבה אלכוהול, או אפילו סמים, בסיטואציות האלו. לזה שהסכים בעל כורחו זה כנראה כואב מאד.
הופתעתי לגלות שברוב המקרים האישה היא זו שמובילה את התהליך. אולי זה בגלל שהגברים, בהיותם אלה שרוצים יותר, מאפשרים לה לקבוע את כל החוקים, ובלבד שתסכים ויהיה לה נוח. אחרי הכל, מדובר באישה שהם אוהבים.
האם הנאמנות המינית הוא מושג שאבד עליו הכלח?
יש הטוענים שכן, שהעולם נע לכיוון של ויתור על רכושנות, שאהבת אמת אין פירושה השתייכות מוחלטת, שהגוף והלב לא חד הם. הם טוענים שהגישה המונוגמית היא שריד של תקופות קדומות, והיא כבר לא נכונה למין האנושי בשנות ה-2000.
אבל אולי העולם פשוט נע בכיוון של הקלות הבלתי נסבלת של הקיום – אין חוקים, ומה שקשה לא עושים, ואפשר לקום וללכת במקום להיאבק.
יש הטוענים שלא, שנאמנות היא קשה, אבל גם מתגמלת, שאת כל האנרגיות הנפשיות והמיניות אדם צריך להשקיע במערכת היחסים שלו, ואז היא גם תישמר חמה לנצח. יש הטוענים שהדור הזה מוותר לעצמו בקלות רבה מדי.
אז מה צריך להיות, חופש מוחלט או נאמנות מוחלטת?
אני חייבת להודות, שאני שוברת את הראש בשאלה הזאת כבר הרבה זמן.
כולנו אנושיים. לכולנו יש שריטות, פגיעות, חוסר ביטחון. כולנו רכושניים במידה זו או אחרת. אף אחד לא אוהב שמשחקים לו בצעצועים.
אבל לו היינו חיים לא בעולם מושלם, אלא בעולם שבו אנחנו עצמנו מושלמים, שלמים, לו היינו מלאי ביטחון מוחלט במקום שלנו, באהבה שלנו, האם היינו מסוגלים בקלות לראות מישהו אחר גורם עונג לבן הזוג שלנו? הרי עיסוי זוגי בספא מפואר הוא דבר שבשגרה, והוא עונג, וגם פיזי, אז למה לא סקס?
אבל אנחנו לא מושלמים, והחינוך שספגנו טבוע בנו היטב, וזה קשה, לעיתים קרובות בלתי אפשרי.
בוגרי מגמה ריאלית
ואז, פתאום חשבתי על זה – למה זה חייב להיות או-או? מונוגמיה כפייתית או פתיחות מינית? למה שלא נחליט על נישואים ריאליים?
בנישואים ריאליים שני הצדדים יודעים שהכל יכול לקרות לכל אחד, כל הזמן, שרוב הסיכויים שלפחות פעם בחיים יווצר צירוף הנסיבות המיוחד הזה, שבו יהיה קשה לוותר, ויקרו דברים מחוץ למסגרת.
בנישואים ריאליים שני הצדדים יודעים שאולי זה לא יהיה נעים לבן הזוג לדעת, לבטח לא כדאי שהילדים יהיו מודעים לכך, ולכן הם ישתדלו לשמור על דיסקרטיות מירבית בקשרים חיצוניים, ככל שאלה יקרו. הכל יהיה מדובר מראש, ובני הזוג יסכימו ביניהם על רמת השיתוף. יש כאלה שלא יהיה להם אכפת לדעת.
בנישואים ריאליים ידע כל אחד מבני הזוג שגם אם הצד השני ידע על ההרפתקה שלו, זאת לא תהיה עילה לסיום הנישואים. זה אולי יהיה מבאס, אבל זה יעבור. בינינו, כמו שאומרת חברתי ל’: “זה לא מתבזבז בשימוש…”
בנישואים ריאליים אין “בגידה”, כי בגידה היא פשע, ואין כל פשע במשהו שהוסכם מראש על ידי הצדדים. בגידה היא הפרת אמון, ולא מופר פה שום דבר, אם לא נתתי אמון בבן זוגי שזה לעולם לעולם לא יקרה לו.
נכון, זה אולי נותן פתח לאחד מבני הזוג, או לשניהם, להפסיק להשקיע פנימה ולהתחיל “להתפזר” בחוץ, זה פותח פתח לרומנים אמיתיים רחבי יריעה, אבל בינינו, הדברים האלה לא קורים גם ככה?
ההשקעה פנימה, באהבה, באינטימיות ובמערכת היחסים, לא תלויה באמת בשום דבר כזה (אלא אם כן זה הופך לתחביב שגוזל זמן ותשומת לב, ולא על זה דיברתי), והיא צריכה להיות כל הזמן מול העיניים של שני בני הזוג, ולא חשוב איך נראית מערכת היחסים שלהם.
יש לי תחושה, שהקבלה הזאת של האדם האהוב כמו שהוא, השחרור שלו, הסרת האיום, יביאו דווקא להעצמת הביטחון, להגברת האהבה וההשקעה במערכת היחסים.
אותן מסקנות תופסות גם הבוקר – החיים הם החיים. אנחנו לא מושלמים. הגוף לא תמיד מתייעץ עם הנפש. הלב יכול אינסוף. מי שינסה להחזיק מערכת יחסים “טהורה” סופו שהיא תתפוצץ לו בפנים. צריך להצטרף למגמה הריאלית ולהבין שכדאי לצמצם את כמות הדרמה. דברים יקרו, כי הם קורים, אבל כשלוקחים את זה בחשבון מראש זה עוזר לאהבה לנצח הכל, גם את הקנאה.
אולי ילדי האור של הדורות הבאים יהיו חופשיים מכבלים, מקונספציות ומחינוך שמרני, ויוכלו לחלוק כוס יין, ארוחה טובה, ואת גופם, אבל אנחנו, שגדלנו על ברכי הוליווד, ושכבר ראינו דבר או שניים בחיים, די עם הדרמה. בואו נהיה ריאליים.
שתהיה לכם שבת טובה וקרירה (עוד אין לי מזגן. תרחמו) עם האהובים שלכם. אל תפספסו את ההזדמנות להסתכל עליהם רגע במבט הכי מתפעל שלכם ולהגיד להם שהם מושלמים.
ותאהבו הרבה.
