לפני שאני מתחילה לעצבן אתכם, אני אקדים ואומר את המשפטים הבאים: אחד – לאף אדם, אף פעם, אסור לגעת בגופו של אדם אחר בלי לקבל רשות קודם לכן, גם לא אם מדובר בחיבוק ידידותי או נשיקה פולנית.
שניים – כל מי שעבר על הסעיף הראשון הוא פושע והוא צריך ללכת לכלא.
עכשיו, משביססנו את שני הדברים הללו, תנו לי לומר לכן, נשים, הגזמנו לגמרי עם עניין ההטרדה המינית הזה. שוב הוצאנו את עצמנו חלשות ושבריריות.
גברים, אני מתנצלת בשם המין שלי.
משחר ימי ההסטוריה קיים מתח מיני בין גברים ונשים. זוהי דרכו של הטבע להבטיח את הישרדות המין האנושי, ובואו נודה על האמת, זה גם כיף. חילופי המילים, המבטים, הבדיחות, גם אם אין מאחוריהם דבר, נותנים טעם וריח לחיי היומיום. אישה חזקה איננה נרתעת מסוג כזה של תקשורת. זוהי תקשורת ככל תקשורת אחרת, וניתן לרתום אותה לתועלתנו, כל עוד שהיא במידה הנכונה ובגבול הטעם הטוב.
מהו גבול הטעם הטוב? זאת תקבע כל אישה לעצמה, אבל הדרך להבהיר לגבר המבולבל כי עבר את גבול הטעם הטוב מבחינתנו איננה להכות אותו בתביעה על הטרדה מינית, אלא להבהיר לו, ישירות או בעקיפין, בהומור, כי ייקח רוורס.
לדוגמה, הבוס שלי קידם פעם את פניי, כשנכנסתי למשרדו, בקריאה: “יש לי בדיוק כזו חולצה!” (אופנת היוניסקס, עזבו, עדיף להניח אותה מאחורינו). “יופי.” עניתי לו, והוא המשיך: “אבל אין לי כאלה ציצים.”
מישהי אחרת היתה אולי מתבלבלת, אבל אני, שיכולתי להתחרות עם בילי הנער בשליפות מהמותן, הרמתי גבה ועניתי: “מצויין, הם לא היו מתאימים לך.”
בזה נגמר העניין. הוא לעולם לא העז לחזור על שום הערה כזו באוזניי.
איך מנצלים סוג כזה של תקשורת לתועלתנו? פשוט. אם הם כל כך מושפעים ממנה, יש לתת לה להשפיע.
עכשיו תור הפמיניסטיות להכריז עליי כעל עוכרת המין הנשי. זה בסדר, אני רגילה.
כשניהלתי משא ומתן כעו”ד, בסכומים שלא אפרט כאן, ניצלתי ללא בושה את הנתונים הטבעיים שלי; לבוש, נימת קול, הרמת גבה, כל אלה סייעו בעדי לבלבל את האוייב, ואני יצאתי עם סכומי פשרה שאיש לא היה חושב שניתן להשיג בתיק. כמובן, הלקוח שלי היה הצד הצודק בכל התיקים שלי, זה היה התנאי.
תצעקו: זה לא בסדר! את צריכה להשתמש בשכל ולא בנתונים אחרים! אבל אם החזרתי עוד חצי מיליון או מיליון (אופס, ברחו לי סכומים) ללקוח שעשקו אותו, על חשבון הטמבל בצד השני, מי החכם פה ומי האידיוט?
בואו נדבר רגע על קצב, רק כדוגמה. אפשר היה להחליף את שמו בשמות רבים בצמרת השלטון, ההון והצבא, והעובדות היו נשארות פחות או יותר זהות, רק שהוא הלך לכלא, וכל היתר לא. הוא פושע, ואין לי רחמים עליו. מאידך, אני יכולה להבין את ההתמרמרות שלו. כולם (טוב, רבים), התנהלו כך באותם ימים. פקידות לשכה היו בעיקר יפות. זוכרים את הסיסמה הלאומית? הטובים לטיס, והטובות לטייסים. פלירטוט עם הסגל הנשי היה חלק מהטבות התפקיד, והעובדות בפרשת קצב הן רק קצה של קרחון עצום של עובדות במקרים אחרים, שידועות רק לאלה שהיו מאחורי דלתיים סגורות.
והנה, עכשיו, כפטריות לאחר הגשם – עוד שחקן, ח”כ, עיתונאי, מפקד…
עכשיו בואו נדבר רגע על בוכריס, או כל אלה שהיו לפניו ועוד יהיו אחריו, ועל הנשים שמסתנוורות מהדרגות או המעמד, ומוצאות את עצמן על הגב עם הרגליים למעלה מבלי שאמרו פעם אחת את המילה “לא”.
איך, לכל הרוחות, היו צריכים הגברים האלה לדעת שהיא לא רוצה, אם היא לא אומרת???
אל תקפצו עליי. יש לי תשובה גם לזה. החוק עוזר להם! החוק נותן להם את התשובה: אם מישהי כפופה לך, אל תכופף אותה על השולחן במשרד!
זאת אהבת אמת? תציע לה נישואין, תפטר אותה ורק אז תציע לה לצאת (אם כי כדאי לדבר איתה קודם ושזה יהיה בהסכמה, כי אחרת אוי לתחת שלך), או תתפטר בעצמך. רק לא במסגרת יחסי עבודה. ואם היא עושה את הצעד הראשון? צלם לה את נוסח החוק, תבהיר לה שאתה נורא רוצה אבל אין מצב, ותן לה להחליט מה היא עושה בעניין.
אין הרי איך למנוע סיטואציות של משיכה או התאהבות אצל אנשים שרואים זה את זה על בסיס יומי, אבל יש ויש קוד התנהגות לדבר הזה.
בוכריס, בעיניי, אשם בעיקר בזחיחות ובטמטום.
לא נגעתי בנקודה של ניצול יחסי מרות, במקרה שבו קיים חשש להרעת תנאים או פיטורין אם האישה איננה נענית לחיזורים. בוודאי שבמקרה כזה יש להתלונן ולתבוע פיצוי, רק שכדאי קודם לכן לבדוק היטב ש”לא” קטן, מחוייך אבל בוטח לא יעשה את העבודה.
עלינו לשמוח שקוד ההתנהגות הזה הוקע מתוכנו, שנשים אינן עוד מוכנות לשמש אובייקט, אך יחד עם זאת אסור לנו לתת לעניין לצאת מפרופורציות. נשים היום משתמשות בהטרדה מינית כנשק. יותר ויותר שומעים על מתלוננות שהודו, אחרי שהרסו חיים של אדם, משפחה, שהתלונה היתה מצוצה מהאצבע, על נשים שנזכרות שנים אחרי פתאום להתקומם על משהו שנראה להן לגמרי בסדר כאשר התרחש. התופעות האלה גורמות עוול למין הנשי כולו, הן מעליבות אותי, אישית, ופוגעות בכולנו, ויותר מכל, במרקם העדין של יחסי המינים.
נשים, קחו אחריות. בשביל רומן מתמשך, פגישות בצימרים ובחדרים פרטיים צריך שניים! נכון, לא כולן אני. יש חלשות יותר. אבל תמיד יש משהו לעשות אם את באמת לא רוצה: חברה שתייעץ, אמא, מפקדת, חבר טוב שיתפוס עצבים…
אני שומעת מגברים מכל עבר שהם כבר חוששים לדבר עם אישה, להתבדח, להגיד שהיא נראית יפה הבוקר…
זה עצוב.
מי שנגע או חשף את עצמו ללא הסכמת הצד השני, אחת דינו בעיניי, הוא עבריין מין, ומקומו עם פושעים אחרים.
אבל צריך לעצור את הסחף.
לא כל פלירטוט הוא הטרדה. לא כל רומן הוא אונס מתמשך. לא כל טפיחה על הכתף היא מסר מיני.
איך ידע הגבר אם את מעוניינת, איך את תדעי אם הוא מעוניין, אם נאסור על כל תקשורת שאיננה מקצועית גרידא? למה לא להתיר להם (או לנו) לנסות? תמיד אפשר לומר – לא תודה, לא מתאים. אתם יודעים מה? זאת רק אני, אבל הייתי סוגרת כל עניין כזה בעצמי. אם העניין עבר כל גבול של טעם טוב, הערה קצרה לעניין הגודל תקפל כל תוקפן מצוי. בדוק.
הטרדה היא עניין סובייקטיבי. גברים יכולים לנסות להטריד אותי מינית, אבל אני לא מוטרדת. לעומת זאת, אם הם מעצבנים אותי ממש, אני בטוחה שהם מוטרדים אחר כך מזה ששבועיים לא עומד להם.
