“הכל בסדר,” היא אמרה, “שאכין לך קפה?” “לא,” הוא ענה, והנמר שהכירה התעורר בעיניו, “בואי תעירי אותי.”

חשבתי שאני הוזה. היא בטוח לא התכוונה למה שחשבתי שהיא התכוונה, אבל היא הבהירה היטב את כוונתה כשירדה על ברכיה מולי

היא נעלה מגפי עור שחורים בעלי עקבי סיכה, שהגיעו עד ירכיה, ומהם עלו ביריות תחרה שחורות. חוטיני שחור ומחוך עור שחור השלימו את המראה.

היא הביטה בהודעה, ממצמצת כאילו מיליון טיפות מים נופלות לעיניה, ולא ידעה מה לעשות. עשר שנים!

עכשיו העיניים שלך עצומות, הבעת אקסטזה על הפנים היפות שלך. גלי האש בתוכי הולכים ומתעצמים, מתאימים את עצמם לשלך, לסימפוניה של אש.

אנה התעוררה בבוקר, ומיד חזרו אליה בשטף מאורעות יום האתמול. היא שכבה עוד דקות ארוכות במיטה, מהרהרת בערב שעבר עליה, לפני שהצליחה לצאת מתוך השמיכות ולהתחיל את יומה. השמש עמדה כבר די גבוה בשמים, ואנה התפלאה שאף אחת לא באה להעיר אותה. היא ידעה שעיישה בוודאי כועסת עליה על שהזניחה

אנה חשבה לעצמה, מעט בחרדה, שעכשיו בוודאי תילקח לחדריו של האדון, שעדיין לא ידעה היכן הם, אבל עיישה הביטה בה במבט מוזר ואמרה: “הישארי כאן. הבנות יסדרו את החדר, והאדון יגיע לכאן. זה רצונו.” בחוץ השמש החלה לשקוע כבר, צובעת את החלונות בכתום וזהב. אנה ישבה על שרפרף והתבוננה בזמן

בארון בחדרה של אנה נוספו מדי יום עוד ועוד שמלות, מכנסיים מבדים רכים וחולצות מבדים רכים שנכרכו סביב גופה. אנה הניחה שעיישה, שידעה כבר את מידותיה, דאגה שהתופרות יעבדו על המלתחה שלה, ובכל יום הופתעה לגלות את הפריטים החדשים. הבוקר היא בחרה מכנסי בלון תכלכלים, שהסתיימו בחלק רקום ממש מתחת

למרות דבריה של עיישה, אנה לא ראתה את האדון בימים הבאים. הבנות דיברו על כך שיצא לעיר השכנה לנהל עסקים. הימים חלפו בעליזות. אורחות החיים החדשים כבר לא הפחידו את אנה. היא הכירה את רוב הנשים, למדה את חובותיה באחוזה ושמחה לבצע אותן, ובכל ערב, מסביב לשולחן הגדול שבחדר האוכל,

לבושה בשמלת קטיפה ירוקה כמו אזמרגד ונעולה נעליים מעור רך יצאה אנה מחדרה. היא תהתה לעצמה מתי הספיקו הנשים למדוד את גופה במדוייק כדי להתאים את השמלה כך למידותיה. לשמלה היה אמנם צווארון גבוה שנרכס בכפתור זהב מתחת לסנטרה, אבל ממנו נשפך מחשוף עמוק שהותיר מחצית משדיה בחוץ, ולא משנה

“ינון, יא זבל, תפתח את הדלת!” עד אותו רגע הוא עוד חשב שיוכל להתעלם מהדפיקה בדלת. כוסומו הקיבוץ הזה. כולם חושבים שהם יכולים לבוא לבקר כשבא להם, בלי להתקשר קודם. לאמא שלו במיוחד היתה נטיה כזו לנחות עליו בלי הודעה מוקדמת, ולא פעם היא גם נכנסה בלי לדפוק ותפסה אותו

אנה התעוררה, ולרגע לא זכרה היכן היא, אך מגע המצעים הרכים על עורה החזיר אליה בשטף את אירועי ליל אמש, והיא עצמה את עיניה בחוזקה וחיבקה את ברכיה, כאילו היתה יכולה לברוח מהזיכרון. היא שמעה תנועה בחדר ולאחר מספר דקות גברה עליה סקרנותה והיא פקחה את עיניה. בחדר היה ערוך

בפרק הקודם: אנה, נערה עניה מבית טוב, שחונכה לצניעות, נבחרת לעבוד בבית האדון האציל הצעיר. בדרך, בכרכרה, הנשים האחרות משקות אותה יין ריחני, והיא נרדמת ומתעוררת לגלות שהיא בעולם אחר מזה שהכירה…. (לפרק הקודם) ההמשך: האישה המבוגרת נכנסה לחדר ברשרוש בדים, ואיתה עוד שתי נשים צעירות שאנה לא ראתה קודם.

היא אף פעם לא ידעה אם הוא יגיע לפגישה או לא. תמיד סיפרה לעצמה בראש איך תיכנס למאזדה הקטנה והחבוטה שלה ותיסע משם חזרה הביתה, בוכה כנראה, ואיך השותף שלה לדירה, עומר, יבין מיד, למרות שהיא תמחה את הדמעות בכניסה, והם ישבו שניהם וישתו משהו והיא תבטיח לא לפגוש אותו

אנה עמדה בחדר האמבטיה, רגליה בתוך אמבט הפח והספוג בידה. פטמותיה היו זקורות מהצינה שאחזה בה, אבל היא לא הרשתה לעצמה לשבת בתוך המים החמימים. בתנועות מהירות ומדוייקות שפשפה את עורה בספוג. כשהגיעה לסבן את פנים ירכיה נעצמו עיניה והיא עיוותה את פניה במאמץ. רק לא להרגיש כלום! מעבר אחד

“אז מתי את יורדת?” הרמתי את ראשי בחדות מצלחת האוכל המשמים שהיתה מונחת לפניי, לראות מי מעזה לשאול כאלו שאלות באמצע ארוחת הצהריים מול כל החטיבה. טוב, לא כל החטיבה. בכל זאת זה היה חדר אוכל קצינים, אבל עדיין היו שם מספיק אנשים. הדוברת היתה קצינת הת”ש, לילך, והיא דיברה

שמש חמימה מלטפת ברוך את עפעפיי העצומים. אפריל כבר, ועדיין לא מספיק חם בחוץ כדי להשתזף באמת, עם בגד ים, או בלי. משב רוח קריר זוקר את פטמותיי דרך בד החולצה הדקיק שאני לובשת, ואני נרעדת לרגע, עד שהשמש שבה ללטף אותי. הדבר היחיד שאני שומעת הוא ציוץ ציפורים, ורשרוש

מאחורי הצעיף השחור שכיסה את עיניו נזכר ג’ון בפנטזיה הראשונה שהיתה לו. הוא חלם להתחתן עם צרפתיה. כשפגש את ואלרי – קטנה, קוקטית, בלונדינית וממוצא צרפתי עם שמץ קל של מבטא – הוא התאהב מיד. היא עישנה סיגריה ארוכה והפטמות שלה הזדקרו, חצופות, דרך בד החולצה הדקיקה והפתוחה שלבשה. היו

טל לא חיפשה שום דבר. אמרו לה שיש קטעים, אז היא נכנסה. האנונימיות של הסיקרט באמת הוציאה מאנשים את הטוב והרע שבהם באופן מזוקק. היא לא כתבה שום דבר, ורק מפעם לפעם הגיבה על פוסט. באותו ערב היא קיבלה אייקון של כוס קפה, ואמרה משהו על זה שהיא לא מאמינה