אנה התעוררה, ולרגע לא זכרה היכן היא, אך מגע המצעים הרכים על עורה החזיר אליה בשטף את אירועי ליל אמש, והיא עצמה את עיניה בחוזקה וחיבקה את ברכיה, כאילו היתה יכולה לברוח מהזיכרון. היא שמעה תנועה בחדר ולאחר מספר דקות גברה עליה סקרנותה והיא פקחה את עיניה. בחדר היה ערוך שולחן גדול, עמוס בכל טוב, ושלוש נשים עסקו בהבאת עוד מזון ומשקה. אחת מהן נפנתה אליה וחייכה: “בוקר טוב, ישנונית. בואי לאכול משהו איתנו. יש לך שמלה על המיטה.”
פיסת הבד הצבעונית והשקפקפה לא היתה דומה לשום שמלה שאנה לבשה מימיה, אבל היא היתה עדיפה על העירום המוחלט שלה, ואנה לבשה אותה מתחת לשמיכה ויצאה מהמיטה. בצד החדר היא גילתה חדר רחצה קטן, ונכנסה להשתמש בו. לא היתה שם אמבטיה.
כשיצאה אנה מחדר הרחצה כבר ישבו שש נשים ליד השולחן, ביניהן האישה המבוגרת יותר, שעתה לבשה שמלה בצבע השמיים, עיישה והאישה הנוספת מליל אמש. כולן לגמו את המשקה הענברי מכוסות גבוהות וצלולות, נגסו בפירות העסיסיים ובמיני הלחמים המשובחים שהיו על השולחן, ושוחחו בנחת. אנה התיישבה והצטרפה אליהן. עיישה מזגה גם לה כוס יין והגישה לה פרי חתוך שלא ראתה עוד כמוהו. אנה נגסה בפרי וטעמו המתוק כמו התפוצץ בפיה. עסיסו ניגר במורד גרונה והיא חשה מיד ערנית ורעננה. תיאבונה התעורר והיא אכלה בהנאה מכל המאכלים שהיו על השולחן. היא מעולם לא טעמה אוכל כה עשיר ומפתה, וכל נגיסה היתה כמו חגיגה של כל החושים עבורה.
אחרי שהסתיימה הארוחה והיא עזרה לנשים האחרות לפנות את הכלים המלוכלכים למטבח, התחילה אנה להרגיש קצת יותר טוב, פחות כאילו נפלה לחלום או סיוט שהיא אינה מצליחה להתעורר ממנו. סידור שולחן האוכל, ניקיון, אלה היו דברים רגילים ויומיומיים, והם הרגיעו אותה.
עיישה פנתה אליה: “את בוודאי רוצה להתרחץ…”
אנה רצתה מאד, ועיישה הובילה אותה לחדר אחר, עצום בגודלו. במרכזו היתה בריכה גדולה וממה עלו אדים לאוויר החמים. מסביב לשפת הבריכה היו מיכלי זכוכית צבעוניים וספוגים גדולים ורכים. אנה נעצרה בפתח בתדהמה.
עיישה צחקה: “כן, ככה בדיוק אני הגבתי בפעם הראשונה. הנה, קחי מגבת,” והיא החוותה בידה על ארון עץ כבד שבתוכו היו מגולגלות עשרות מגבות לבנות ורכות.
אנה לקחה מגבת, ואז לא נותרה לה ברירה. היא הסירה את השמלה הדקיקה ונכנסה למים. בינתיים נכנסו לחדר עוד נשים, וגם הן השילו את בגדיהן ופסעו אל תוך המים. גם עיישה נכנסה פנימה ושקעה באנחה מסופקת אל תוך המים, שהיו חמים מאד, לא כמו המים שאנה היתה מורגלת להם. אנה לקחה ספוג, שפכה עליו מעט נוזל מאחד הכלים, עמדה בתוך המים, נעצה עיניה בחלל והחלה לשפשף את גופה בתנועות קצרות ומדוייקות. עיישה צחקה שוב והחוותה בידה, ושתי נשים אחזו באנה ברוך והובילו אותה אל החלק העמוק במים, ואז, בתנועות רכות, הושיבו אותה עד צווארה בתוך החמימות הריחנית. רק אז הסתכלה אנה סביבה. הנשים בבריכה התחלקו לקבוצות של שתיים או שלוש, שבהן אחת סיבנה את רעותה. ממש ממולה היא יכלה לראות את אחת הנשים מעבירה את הספוג הזהוב בין רגליה של אחרת. עיניה היו עצומות, שפתיה פשוקות קמעה ומדי פעם היא גנחה בשקט. אנה חשה שהיא מסמיקה עד שורשי שיערה והורידה את עיניה. שתי הנשים שלידה החלו לעסות את כתפיה וגבה. זה היה נעים, ואנה לא רצתה להגיד להן לחדול. אחת מהן אחזה בכתפיה כך שנשענה עליה ויתר גופה פשוט צף לו בחופשיות במים, והשניה חזרה עם ספוג והחלה לעבור בתנועות ארוכות על כל גופה של אנה. אנה היתה רדומה ורפויה, כנראה בהשפעת היין, אבל העצבים בעורה שלחו איתותים של עירנות למוחה. הספוג צייר מעגלים רטובים על שדיה, ובכל פעם שעבר על אחת הפטמות היא חשה דגדוג נעים נשלח אל בין רגליה. היא הידקה את ירכיה זו לזו כדי להתגבר עליו, אבל רק החמירה את המצב. היא החלה לחוש את אותו איבר זערורי מתנפח, מתקשה ומתמלא בדם. עכשיו עברה האישה לסבן את בטנה, והיא נעשתה מודעת מאד שראשה נח בין שדיה של האישה האחרת, שהיו מוצקים ומלאים. לרגע עברה בה המחשבה שהיתה רוצה להכניס אחת הפטמות האלו לפיה, אבל היא נזפה בעצמה והחליטה לחשוב על משהו אחר, רק שבאותו רגע פישקה בעלת הספוג את רגליה והחלה להעביר את הספוג ביניהן עד ישבנה, הלוך ושוב. אנה שאפה אוויר דרך שיניים חשוקות. הגירוי היה בלתי נסבל. הספוג כמעט נגע במקום הבוער ההוא, אבל לא ממש, והיא חשה צורך נורא לשלוח לשם את ידה ולשפשף אותו היטב עד שיעבור הגירוי. האישה שאחזה בה חשה אותה מתפתלת ושתי ידיה נשלחו לאחוז בפטמות של אנה, לשחק בהן ולהצליף עליהן קלות. גבה של אנה התקשת ללא שליטה והיא פלטה יללה. למשמע הקול עזבו הנשים האחרות את עיסוקיהן הנינוחים ובאו להתבונן, להחזיק אותה, ללטף. עכשיו אנה כבר היתה ערנית לגמרי, וכל העצבים בעורה בערו. זה כבר לא הפחיד אותה. היא זכרה מליל אמש מה עומד לבוא עכשיו, וכבר לא היה אכפת לה אפילו שכל הנשים האלו צפו בה. היא רצתה רק שיגעו שם, ישפשפו, ילקקו, משהו, רק לא העינוי הזה. הספוג עבר שוב בין רגליה, אבל הפעם היתה יד בעקבותיו, שפישקה אותה לגמרי והותירה את האיברון הקטן חשוף למים החמים.
“תראו.” אמרה עיישה.
“וואו! היא טובה!” אמרה בעלת הספוג בהתפעלות. “אפשר?”
עיישה הנהנה ובעלת הספוג נתנה אותו לאחת הנשים האחרות. שתי אצבעותיה התמקמו משני צידי הנקודה הפועמת של אנה והיא הניעה אותן במהירות מטורפת והרטיטה את האיבר הקטן. תחושת הבעירה התעצמה בשניה, ואנה רעדה וייללה, ואז היא הפסיקה, הרימה את ישבנה של אנה אל מחוץ למים ולמשך כמה שניות ליקקה אותה. הקור היחסי של האוויר לעומת החמימות של המים תרם עוד מימד לתחושה, ואנה התאפקה שלא לזעוק בקול, ואז השקיעה אותה האישה שוב במים החמים וחזרה להניע את אצבעותיה בתנועות כה מהירות שלא היה ברור אם היא אנושית. אנה לא זכרה כבר שום דבר. היא לא שמעה את עיישה אומרת לבנות: “אתן שמות לב לאצבעות? רואות מה היא עושה? אני רוצה שתלמדו את זה. מחר מישהי אחרת תראה לי למה היא מסוגלת.” כבר לא היה אכפת לה שעשרות עיניים נעוצות בדיוק במקום שהיא לא העזה להביט עליו מימיה, המקום האסור. היא הרגישה רק אש, שהשתלחה בכל גופה ומילאה את ראשה, גבה התקשת שוב, רגליה רעדו באחיזה האיתנה של הנשים וכל הווייתה הצטמצמה לשתי אצבעות רוטטות בדיוק שם! וכמו שידעה כבר, בשניה שחשבה שלא תוכל יותר, הכל התפוצץ, היא עצמה התפוצצה, ראשה נזרק לאחור והיא צרחה בקול כשגל אחר גל של אש שטף אותה, ואז הכל נרגע.
הנשים המשיכו להציף אותה במים החמימים וללטף אותה בעדינות עד שנרגעה, ואז חפפו את שיערה ועטפו אותה במגבת לבנה ורכה. על המיטה חיכתה לה כבר שמלה אחרת, יותר כבדה וסגורה, אבל עמוקת מחשוף וחובקת גוף.
“בואי,” אמרה עיישה. “אכיר לך את כולן, אראה לך את הטירה ואסביר לך מהן מטלותייך. מחר, אני חושבת, כבר תפגשי את האדון, ועליי לוודא שאת מוכנה לקראתו.”
