ראויה… המילה הזו הייתה פתאום מוזרה בעיניי.
באנגלית המילה היא – Deserving – מגיע לי.
ויש עוד מילה – Worthy – בעלת ערך.
אני אדם טוב, אני לומדת, מקשיבה, עובדת, עושה את הדרך.
יש לי ערך, מגיע לי לקבל טוב.
אז היותי ראויה או לא תלוי באיזו בדיקה? שקילה? אני צריכה להוכיח למישהו שאני ראויה? זה תלוי במה שאני חושבת, מרגישה או עושה? מי קובע?
האם יש אדם שהוא לא ראוי?
ואז חשבתי על זה שבעברית המילה באה ממקום לגמרי אחר…
ראויה = רואים אותי.
אני ראויה לאהבה.
אני ראויה שיעריכו אותי
אני ראויה שיראו אותי!
אבל האם זה מישהו שצריך לראות אותי?
אני מדברת על זה שנים, על הזרקור מהעיניים של ההורים שלנו, על המבט הזה, שבתוכו אנחנו מרגישים מושלמים, אהובים כמו שאנחנו.
כשאנחנו קטנים, אנחנו רגילים לקבל את המבט הזה, ואז הוא נלקח מאיתנו.
ואז לזמן מה אנחנו מקבלים את הזרקור מהעיניים של בני הזוג שלנו.
בעיניים של מי שאוהב אותנו אנחנו משתקפים הכי יפים שיש, הכי חכמים וטובים – מושלמים, אהובים כמו שאנחנו.
אנחנו מרגישים ראויים. ראויים לטוב, ראויים לאהבה.
יש מי שרואה את הטוב שבנו, לפעמים גם כשאנחנו לא רואים אותו בעצמנו.
בדרך כלל הזרקור הזה נלקח גם הוא מאיתנו אחרי זמן מה.
מה עושים אז? מה עושים כשהזרקור מקולקל?
האם אנחנו חייבים להיות תלויים במשוב חיצוני?
אז זהו, שלא.
תקראו לזה אלוהים, היקום, אני בעצמי או כל דבר אחר.
אנחנו גם חתולו של שרדינגר וגם עין המתבונן.
רק אנחנו נקבע אם אנחנו חיים או מתים.
העין שלנו, או של היקום, היא היחידה שנחשבת.
אנחנו יכולים לשחק עם המציאות.
אנחנו חייבים להיות משק אוטרקי, בלתי תלויים בשום דבר חיצוני.
רק זה חופש אמיתי.
אני ראויה כי אני רואה אותי.
אני רואה את הדרך שאני עושה. אני מריעה לי מצד הדרך.
אני רואה את האהבה שאני נותנת.
אני יודעת שאני ראויה לאהבה הכי טובה בחזרה.
בלי לדחוף, בלי לדרוך על אף אחד אחר, עם להשפיע מהאור שיש לי בכל מקום שאני יכולה – אני ראויה!
