כלכלת חסר

״תקשיבי,״ היא אומרת לי, ״אנחנו כבר ארבע שנים ביחד, והאהבה פורחת! מתגעגעים אחד לשני כל הזמן, וכשמתראים, זה פיצוץ של תשוקה, של למצות כל רגע ביחד, עד הפעם הבאה. נראה לי פיצחתי את הסוד של מערכות יחסים לטווח ארוך!״

״נו, זה ברור…״ אני אומרת לה. ״אתם חיים בכלכלת חסר.״

כלכלת חסר

כלכלת חסר זה מונח שהמצאתי, ואם הוא כבר הומצא קודם, אשמח לתקן את עצמי.

תנאי מקדמי לכלכלת חסר הוא זוגיות שבה בני הזוג אינם גרים יחד (מה שנקרא ״מקננים״) אלא מתראים בין פעם בשבועיים לפעמיים שלוש בשבוע.

לפעמים זה מתוך כורח הנסיבות:

  • בתחילת מערכת יחסים, כשעוד לא גרים יחד, ולכל אחד יש גם המחוייבויות שלו, ולפעמים המרחק הגיאוגרפי גדול.
  • במערכת יחסים של פרק ב׳, שבה לכל אחד בית עם ילדים משלו, ואי אפשר, או לא רוצים לאחד משפחות.
  • במערכת יחסים פוליאמורית, שבה יש יותר מבן זוג אחד.

רוב האנשים, כאשר הם מאוהבים, רוצים להיות עם מושא אהבתם כמה שאפשר.

מה שקורה כשאי אפשר להיות ביחד, זה שיש כמיהה בלתי פוסקת, כדברי המשוררת קיי די לאנג. נוצר רעב שלעולם לא ממש מושבע עד הסוף – כלכלת חסר.

עכשיו לכו תמצאו איך להתכלכל עם זה…

 

 

אני אומרת “רוב”, כי יש אנשים שבנויים אחרת, מכל מיני סיבות, אנשים שזקוקים ללבד שלהם, לספייס, וצמידות ממש לא עושה להם את זה – וזה בסדר! הם לא חווים שום “חסר”, ולכן כל הפוסט הזה אינו מיועד להם.

אבל לאחרונה נתקלתי בזוגות שמתוך בחירה שומרים את מערכת היחסים בכלכלת חסר, ומרגישים שהם תפסו את אלוהים בביצים. מצד אחד מערכת יחסים לטווח ארוך, ומצד שני געגועים שורפים ואש גבוהה בפגישות.

 

ארבעה קילו גלידה

בואו נודה על האמת, אין ספק שגעגועים עושים את זה.

לאנשים מסויימים.

עד רמה מסויימת.

כולנו רוצים קתרזיס, סוף טוב שבא במפתיע – היא יושבת על הספה עם טון טישו וארבעה קילו גלידה, בוכה את הנשמה אחרי שהם נפרדו, ואז הוא מגיע עם טבעת. כזה.

מאידך, לא כיף לעבור את החלק של הטישו…

געגועים ומימוש שלהם מייצרים לנו מיני-קתרזיס, שחלק ה״סבל״ שבו לא נורא כל כך.

זה מייצר לנו במוח כל מיני חומרים טובים ממש.

זה מרגיש כמו התאהבות.

מצד שני…

נראה לי שזה רק טבעי שכשאוהבים מישהו רוצים להיות איתו כל הזמן, כל רגע. החיים גם ככה לא מאפשרים את זה, אבל לפחות לחזור איתו לאותו בית, לישון איתו באותה מיטה ולהיטען מהאנרגיות שלו, לראות את החיוך שלו דבר ראשון בבוקר.

לא?

 

רחוק מהעין, רחוק מהלב

חוץ מזה, יש אנשים שריחוק ממש לא עושה להם טוב.

למשל, אנשים עם ADHD, הפרעות קשב וריכוז, נוטים יותר ל״רחוק מהעין, רחוק מהלב״. הם יתגעגעו זמן קצר מאד, ואז יתחילו להתרחק רגשית.

אני תפסתי את עצמי עושה את זה בכוונה.

אני מתמודדת לא טוב עם געגועים. זה סבל ממש מבחינתי.

אפילו שמתי את הגעגועים במשוואה ובגרף, כדי שזה שמולי יבין כמה הסבל נהיה קשה מנשוא, וידע לכלכל את צעדיו בהתאם. זה הפוסט על זה

אחרי זמן די קצר אני נעשית עצבנית, וזה משפיע על כל החיים האחרים שלי. אני קצרה עם הילדות ועם סתם אנשים, אני לא מצליחה להיות יצירתית…

אחרי שבועיים אני אדם שאתם לא רוצים לפגוש ברחוב, תאמינו לי.

אז הגבוה היה נוסע לחו״ל, ובניגוד לאנשים שאמרו לי ״לא נורא… תתגעגעו קצת, זה טוב!״, אני הייתי הולכת ונהיית יותר עצבנית, ואז, בשביל להנות מהימים שלי, בשביל לתפקד בחיים שלי, הייתי מתרחקת בראש.

יודעים מה? בזמן שאני כותבת את זה עכשיו אני מבינה פתאום שאולי זה לא היה בכוונה… שאולי ה-ADHD שלי עשה את שלו.

כך או כך, התוצאה היתה שבכל פעם שהייתי צריכה לנסוע להביא אותו משדה התעופה הייתי חוששת.

רגשית, ממש לא הרגשתי מה שאני אמורה להרגיש.

למה שארצה לנשק מישהו זר?

טוב, זו היתה תולי, התולעת של הפחד, שדיברה בראש שלי, והיא לא מחליטה עליי.

ההיגיון אמר שזה כבר קרה בעבר, ואני רק צריכה להעמיד פנים לרגע, כי בשניה שהוא ינשק אותי הכל יחזור, ואני אתאהב בו מחדש.

זה מה שאיקס עושה.

אז למה אנשים בוחרים במערכות יחסים חלקיות, מרחוק?

טוב, אני מתנצלת מראש על זה, אבל אני לא באמת מאמינה לרוב האנשים שהם בחרו בזה. החיים בחרו בשבילם.

אז מה, יגידו שזה חרא? יוותרו על אהבה כי אלו הנסיבות?

לא. יסתכלו על הרווח, על הטוב.

וזה נהדר, כל עוד לא עושים מזה אג׳נדה, וכל עוד לא מספרים לי למה ממש כדאי לי שהגבוה ואני ניפרד קצת מפעם לפעם.

או שהם ממש פוחדים שאם לא יתחזקו את האש בכלים מלאכותיים כאלה, ישאירו את מערכת יחסים בהתחלה שלה, למרות שהיא כבר ממש לא, האש תכבה להם.

וזה חבל, כי לפחד אין מקום באהבה, והיא באמת לא צריכה תמיכה טכנית מהסוג הזה.

 

יש לא מעט כלים שאנשים משתמשים בהם כדי להשאיר את האש, את התשוקה ואת תחושת ההתאהבות.

יש כאלה שמשתמשים בגעגועים, וזה עוד טוב.

יש כאלה שמשתמשים בחרדת נטישה, רומזים כל הזמן בקטנות שלא בטוח שהם נשארים.

יש כאלה שמשתמשים בקנאה, מבהירים כל הזמן שיש להם אופציות אחרות.

יש כאלה שמשתמשים בדרמה, גורמים לריבים ופיצוצים כדי להשלים.

 

אישית, הדברים האלה רק מכבים אותי.

ואני שואלת תמיד את השאלות הקשות – האם באמת צריך את החרא בשביל הטוב?

האם צריך לסבול כדי להנות?

האם אין למעלה בלי למטה?

גל וגם

לימדו אותנו שיש איזה משק שכר ועונש כזה, שאין טוב בלי רע, שעדיף להיות עני ובריא מאשר עשיר וחולה. בספר ״באדולינה״ חורט גבי ניצן על שערי הממלכה את האמרה ״טוב להיות עשיר ובריא, מאשר עני וחולה״, וגם אני ידועה בתור הכוהנת הגדולה של הגם וגם.

השבוע כתבה לי מטופלת שהם טבעו על שמי מטבע לשון, והם אומרים ״גל וגם״.

 

ואני אומרת – מי קבע??

מי יכול להחליט עליכם??

מי יכול להחליט עליי??

 

וזה מה שחשבתי ביום שהחלטתי שגם אני רוצה להתגעגע בכיף, להרגיש את הכיווץ הנעים הזה בלב, את שמחת הפגישה, בלי להצטרך להיפרד ממנו באופן מלאכותי, ולמרות שאנחנו עובדים באותו בית.

בדיוק כמו שהחלטתי שאני רוצה להיות מאוהבת לנצח.

בדיוק כמו שהחלטתי שאפשר בלי לריב בכלל.

 

ומאחר שחשבתי, שמתי על זה את העיניים.

ומאחר ששמתי על זה את העיניים, זה קרה.

 

אז מה עושים?

איך מייצרים פה תשובת ״גל וגם״?

איך גם נהנים מגעגועים וגם לא נפרדים?

 

 

קודם כל, מבינים שאף אחד לא קובע לכם!

אתם רוצים שחצי שעה בנפרד תייצר לכם געגועים? שימו על זה את העיניים. תחליטו שככה זה. תקדישו לזה כמה שניות ותחשבו על זה. תתרגלו.

זה עובד. אפשר גם וגם.

 

אנחנו גם נהנים מזה שאנחנו ביחד כל הזמן, וגם מתגעגעים.

אנחנו יכולים לעבוד בבית, כל אחד בחדר העבודה שלו, ואז, בארבע, הוא יכתוב לי פתאום: ״אני מתגעגע אלייך. תרדי לקפה.״

ואז אני מחייכת, וכותבת לו שגם אני, ויורדת למטבח לשתות קפה ולנשק.

 

אז אתם יכולים להאמין לי או לא, אבל לא צריך להיפרד כדי להתגעגע.

לא צריך דרמה, קנאה או פחד כדי להישאר מאוהבים.

לא צריך כלכלת חסר.

אפשר גם וגם – גם מערכת יחסים עם מאה אחוז ביטחון, תקשורת פתוחה, כנה והוגנת, הכלה וחברות, וגם נצנצים בבטן, געגועים ולב שמחסיר פעימה למשמע הקול שלו בטלפון.

 

באחריות.

 

 

 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר