“תסתמי!” היא אומרת לי. “שלא תעזי להגיד על זה שום דבר לאף אחד!”

“למה?” אני שואלת בתמיהה אמיתית. “קרה לי דבר נפלא. למה שלא אשתף בזה את החברים שלי, שישמחו בשמחתי?”

היא מסתכלת עליי במבט רושף. “כמה פעמים אני אגיד לך? לא כולם חברים שלך. תמיד יהיו כאלה שיקנאו.

עדיף תסתמי בחוזקה. לפחות עד שזה יהיה סגור. עדיף גם אז.”

…

עיניים רעות

מכירים את השיחות האלו?

יש אנשים שמאמינים ב”עין הרע”, שאם מישהו מסתכל עליהם בקנאה ובצרות עין, האנרגיות הרעות שלו איכשהו יקלקלו להם את הדבר הטוב שלהם.

מסתבר, שכל כך הרבה אנשים מאמינים בזה, שיש מחירון להסרת הדבר הזה. לא ברור למה בימינו עוד אין הסרת עין בלייזר…

אבל גם מי שלא מאמין באמונות טפלות נופל בקטע של “לא לנחס”. תאמינו לי, אפילו אני נופלת מפעם לפעם, למרות הפיקוח הממש הדוק שאני מפעילה על עצמי.

הדוגמה הכי טובה היא הריון טרי. לא מספרים לפחות עד סקירה ראשונה, נכון? המחמירים עד שכבר אי אפשר להסתיר את הבטן. לא מרהטים חדר ילדים או קונים בגדים או ציוד עד אחרי הלידה. לא ככה?

לא בהכרח.

תגידו מזלטוב

עם התגלות שני פסים כחולים במקל רצתי מיד לספר לכל העולם שאנחנו מחכים לבת שלנו, אור.

אנשים פקחו עליי עיניים מזועזעות. לא זו בלבד שגיליתי, גם נקבתי כבר בשמה. מתכון לאסון!

“מה אם יקרה משהו?” הם הפעילו עליי היגיון סיבובי. “מה אם תפילי?”

“אם יקרה משהו,” עניתי להם בהיגיון ישר, “הרי ארצה שכל החברים שלי יהיו סביבי, שיתמכו בי. איך יוכלו לתמוך בי אם לא ידעו שהייתי בהיריון ואיבדתי אותו?”

בהמשך רציתי לדעת (או במקרה שלי, לוודא) את מין היילוד, כי הייתי צריכה לעצב, לצבוע ולקנות, וכשבעלי החנות הסבירו לי שמקבלים את הסחורה רק אחרי הלידה, הודעתי להם חד משמעית שיש להם שוטף פלוס תיכף ומיד לאספקה. הבגדים הקטנים שכבו מכובסים ומקופלים בשידה שבועיים לפני הלידה.

אני צריכה להדגיש שכל הבנות יצאו מוש? טפו, טפו, טפו!!

בכל פעם שאני מפרסמת תמונות של הבית המהמם שלי, תמיד יש מישהו שיכתוב לי בפרטי שעדיף שלא אפרסם תמונות של הבית, כי אנשים הם רעים.

אני תמיד עונה לו שאם מישהו ינסה לשלוח לי עין הרע, סביר להניח שהעין תישאר פה לקפה ונהפוך לחברות.

איך יכול משהו רע לצאת ממשהו טוב??

אז למה?

למה לאנשים יש תחושה שאם יש להם משהו טוב הם מיד צריכים להעניש את עצמם כדי לאזן את המאזניים, אחרת יקחו מהם את הדבר הטוב שלהם?

כן. לא לספר לחברים שלך דברים טובים שקורים לך זה עונש.

ויש אנשים שקובעים לעצמם צומות ותעניות על הרקע הזה.

ביום שעורכת מהוצאת ספרים גדולה מאד בארץ אמרה לי להזדרז ולסיים את הרומן הראשון שלי, כי הם רוצים לפרסם אותו, הפסקתי לאכול שוקולד.

זה היה הכי להעניש את עצמי על נס פעוט שקרה לי (היו רק עשרה פרקים כתובים והם הגיעו אליהם באיזו דרך לא דרך. ממש לא הנתיב המקובל).

לא אכלתי שוקולד עד שסיימתי את הספר, חצי שנה בערך, ולא אכלתי עד שהם ענו לי, חצי שנה אחר כך (מה נסגר עם ההוצאות בארץ?).

בסוף קיבלתי בדואר מכתב לקוני שלצערם וכו’.

טוב, לפחות יכולתי לחזור לאכול שוקולד.

אבל אולי אם הייתי אוכלת שוקולד, ולא חושבת שזה נס, אלא שהספר הזה כל כך טוב שברור שירצו אותו, התוצאה היתה אחרת?

זימונים וכאלה

אנחנו הרי קובעים את כל המציאות שלנו.

תזרמו איתי רגע עם זה, טוב?

אם אנחנו קובעים את המציאות, אז אם נרגיש שמשהו לא מגיע לנו, הוא יילקח מאיתנו (כלומר אנחנו ניקח אותו מאיתנו).

המשוואה היא זו:

אני לא מרגיש שמגיע לי הטוב הזה => (אני מפחד מ”עין הרע” ולכן מעניש את עצמי במקביל, אבל אולי לא מספיק…) => הטוב הזה נלקח ממני.

שימו לב, שהחלק האמצעי במשוואה הוא בסוגריים. זה בגלל שהוא לא נחוץ למשוואה בכלל! הוא קיים רק בראש של אותו אדם. המשוואה קיימת לגמרי גם בלי זה.

אז בואו נגיד רגע שאני צודקת. אתם באמת רוצים שהמחשבה שלכם תברא את המציאות הזו שבה אתם לא מקבלים דברים כי אתם מרגישים שהם לא מגיעים לכם?

תנסו. מה יכול לקרות?

תגידו “קיבלתי העלאה כי היא הגיעה לי.”

אל תגידו: “השמלה הזו? סתם סמרטוט ישן שמצאתי בארון.”

תגידו: “השמלה הזו? קניתי לי חדשה. יפה?”

תגידו: “הוא אוהב אותי, כי מגיע לי להיות אהובה” / “היא אוהבת אותי, כי מגיע לי להיות אהוב” או אפילו “כי אני נורא שווה.”

אין ביטוח

עוד סיבה לדבר הזה היא שאנשים חושבים שאם לא יקוו ויצפו, הם גם לא יתאכזבו.

אם אעמיד פנים שאין לי את הדבר הזה, אז לא יהיה אכפת לי אם הוא יילקח ממני.

ככה אני ״מתבטחת״ נגד כאב.

עכשיו, כשאתם רואים את זה שחור על גבי מסך… נכון שזה נראה לכם דבילי?

אין ביטוח. זה יכאב לכם ככה או ככה. למה שלא תהנו לפחות מההתחלה?

כשהייתי קטנה, אבא שלי אמר לי להפסיק לפנטז בקול רם על דברים כמו מדורת ל״ג בעומר, כי בסוף אני לא עושה אותם, אז בשביל מה דיברתי?

אמרתי לו ככה: לכל מאורע משמח יש 4 שלבים, שכל אחד מהם משמח בפני עצמו:

1. תכנון / פנטזיה
2. ביצוע
3. היזכרות
4. לספר לחבר׳ה

אם 2 קרה, אחלה. אבל זה ש-2 לא קורה, לא אומר שאני לא יכולה להנות מ-1. חבל לפספס הנאות בחיים האלה.

אז תספרו, או אל תספרו, לפי האופי שלכם, לפי כמות האנשים הקרובים אליכם שאתם רוצים לחלוק איתם, אבל לא בגלל שאם תגעו בבועה היא תתפוצץ לכם בפרצוף, ולא כדי למנוע מעצמכם איזו אכזבה עתידית, שאולי תבוא ואולי לא.

תאמינו לי, הבועה לא תלויה במה אנשים אחרים יגידו או יחשבו עליה, רק במה שאתם.