אתמול, כהרגלי בימים אלה, עשיתי בינג’ לילי של הסדרה “עושות כותרות”. זאת סדרת מילניאלס שטחית למדי, שמדי פעם עושה רושם שהיא מתכוונת לגעת באופן עמוק ולא קלישאתי באיזה נושא, ואז היא לוקחת פניית פרסה על המקום ומגיעה למסקנה הכי קלישאתית ופוליטיקלי קורקט.
אל תשאלו למה אני ממשיכה. אין לי תשובה לזה.
אז אתמול הם הגיעו לטיפולים זוגיים.
השיחה בין בני הזוג היתה בערך ככה:
היא: אתה אף פעם לא מקשיב לי!
הוא: המטפלת אמרה לא להגיד “אף פעם”, וגם לא לדבר על השני אלא רק על עצמך.
היא: אוקיי… צודק. אז אני מרגישה שאתה לא מקשיב לי.
הוא: אני לא מקשיב לך? את תמיד צריכה להיות צודקת!
היא: אבל המטפלת…
הוא: נכון, נכון. לתחושתי את תמיד צריכה להיות צודקת.
וכן הלאה, וכן הלאה…
זה נשמע יותר כמו משחק “כן, לא, שחור, לבן” מאשר כמו טיפול זוגי.
אל תקפצו עליי במכות.
זה אכן דומה מאד למה שאכן מלמדים בטיפול זוגי, ומה שמלמדים זה דבר עוצמתי מאד, שגם עובד.
אבל זה דומה רק בקווים כלליים, באופן שטחי, מבחוץ.
הרובד הראשון הוא פילוסופי
עיקרון העל שצריך להבין הוא שאין שם באמת אף אחד אחר. הכל זה הדהוד שלנו, מראות שלנו.
זה רוחניקי מדי בשבילכם?
יש לזה גם חלק לוגי – אנחנו לא באמת יכולים לשנות אף אחד אחר.
הדבר היחיד שיש לנו עליו שליטה מוחלטת (או יכולה להיות, אם נהיה מודעים) הוא אנחנו.
ברגע שתקשורת יוצאת מאיתנו, היא תלויה במיליון פילטרים שלנו ושל הצד השני. אין לדעת מה היא תחולל אצל מישהו אחר.
בואו נחזור רגע לקטעים ההזויים שפחות יש להם הסבר… ברגע שאני משנה אותי, השינוי שביקשתי להשיג באחר יקרה מאליו, או שיהיה מיותר.
הרובד השני הוא תקשורתי
לצד השני קל יותר להכיל חשיפה של רגשות מאשר האשמה.
התקשורת עוברת הרבה פחות פילטרים ככה, ולכן יש לה יותר סיכוי להשיג את המטרה.
פה באמת מטפלים, וגם אני, מדריכים את המטופלים לדבר על עצמם, ולא על השני, ולא להשתמש במילים מכלילות כמו “תמיד” או “אף פעם”.
הקטע הוא שצריך לעשות את זה באמת, לא בכאילו. צריך לשנות את המחשבה, לא את השפה.
לדוגמה: זה לא עוזר אם משנים את המשפט: “אתה אף פעם לא אומר לי שאתה אוהב אותי!” ל”אני מרגישה שאתה אף פעם לא אומר לי שאתה אוהב אותי”.
המשפט הנכון יהיה: “אני זקוקה להרבה גילויי אהבה, ולא מרגישה אהובה כל כך כשאני לא מקבלת אותם”, או משהו בסגנון.
אני כועס/ת עליי
עוד ביטוי של העיקרון הזה קורה בינינו לבין עצמנו, וזו ההבנה שאנחנו אף פעם לא כועסים על מישהו אחר, אלא תמיד על עצמנו.
אל תכעסו עליי.
תנסו את זה – תזהו כעס, תשאלו את עצמכם “למה אני כועס/ת עליי?”
גם אם זה נראה לכם הכי לא הגיוני, תשאלו.
ואז אל תמשיכו את הקונפליקט לפני שאתם מקבלים מעצמכם תשובה על השאלה הזו.
רמז לפתרון: פעמים רבות מדובר על אי הצבת גבולות נכונה.
אני מדבר/ת עליי
הביטוי הכי משעשע לעקרון הזה הוא שאנשים תמיד מדברים על עצמם.
כשמישהו מאשים אתכם במשהו, בעיקר בזוגיות, אבל לא רק, תהפכו את זה.
תחשבו שהוא אמר משהו על עצמו.
שני יתרונות – האחד, תרגישו פחות מותקפים, והשני – לא תאמינו כמה אפשר ללמוד ככה על הצד השני, מה מפחיד אותו, מה מפעיל אותו…
רק תזכרו, שאותו דבר נכון גם לגביכם, אז תחשבו מה כרגע גיליתם לעצמכם על עצמכם, כשאתם מאשימים מישהו אחר במשהו.
