מה הוא כעס?
בואו נתחיל מזה – יש רק שני רגשות “יסוד” – אהבה ופחד.
אז מה עם שנאה, חיבה, תשוקה ועוד?
הם אמיתיים, אבל הם לא רגשות יסוד.
כמו בצבעים, הקשת מורכבת גם מוורוד בייבי וגם וורוד פוקסיה וגם מג’נטה… אבל וורוד הוא תמהיל של אדום ולבן.
אדום, כחול וצהוב הם צבעי היסוד, ואיתם יש את השחור והלבן. כל היתר הם תמהילים.
אז כל רגש אחר שתיתקלו בו הוא תמהיל, או תחפושת, אבל בכל מקרה הוא מאחת משתי המחלקות הללו – אהבה ופחד.
אהבה זה טוב. פחד זה רע.
אז כעס הוא ממחלקת הפחד, כי לכל הדעות זה לא טוב.
כעס הוא תחפושת של כאב, וכאב הוא תוצר של פחד.
הידעתם?
כ-80% מכל כאב פיזי הוא פחד!
יש פחד נפשי, ויש פחד ברמה התאית ממש, אבל בלי פחד, יש מעט מאד כאב. מה שאנשים מכנים “סף כאב” הוא, לדעתי, הרמה שבה נוכח פחד.
ניסוי מגניב: אם קיבלתם מכה כואבת ממשהו, נסו לגעת עם אותו המקום (למשל, הרגל) במקום שבו קיבלתם את המכה (למשל, השולחן), רק הפעם בעדינות. הכאב ישכך מיד.
אז מה רע בכעס מפעם לפעם?
לא יודעת מה איתכם, אבל יום אחד, לפני שנים, כעסתי על משהו. זה היה בכביש, בנהיגה.
אני נוהגת מאד אגרסיבי, מי שמכיר אותי יודע, עם מעט מאד סבלנות לחוסר ביטחון על הכביש אצל נהגים אחרים, או אי ציות לחוקי התנועה (מלבד מהירות).
אז כעסתי.
ויכולתי להרגיש ממש איך החול בשעון החול של החיים שלי מתחיל לאזול מהר יותר, ואיך החיים שלי מתקצרים עם כל שניה של כעס.
אולי אם תשימו לב, תוכלו גם אתם להרגיש את זה.
אני מודעת היטב לקשר בין גוף לנפש, ובוודאי לאנרגיות, והבנתי שאם אמשיך להאכיל את התאים שלי באנרגיות ג’יפה של כעס, בסוף אחד מהם יקבל חפפה ויקיא עליי, וישתנה למשהו שבשמו אינני רוצה לנקוב…
באותו רגע החלטתי להפסיק לכעוס. לא להדחיק את הכעס, לא להחביא, לא להתעלם – באמת לא לכעוס.
אז איך הפסקתי לכעוס?
להחליף כעס בחמלה
התחלתי ממש שם, על הכביש.
חיכיתי בטור ארוך של מכוניות לפניה ימינה ללא רמזור. מכירים את אלה שתמיד באים להידחף אחד לפני ההתחלה, כשכולם עומדים שם כבר דקות ארוכות? אלה היו הכיף שלי. הייתי מסתכלת עליהם, מחייכת חיוך שטני, כאילו אומרת: “נראה אותך. בוא נראה למי פחות אכפת מהאוטו שלו…” ואז נדבקת לפגוש של המכונית שלפניי. מעולם לא הצליח אף אחד להידחף לפניי.
באותו יום “החלפתי תקליט”. חשבתי לעצמי: מה את יודעת על האיש הזה? יכול להיות שכל החיים שלו חרא. הוא הולך בבוקר לעבודה שהוא שונא, לבוס שמתעלל בו, וחוזר בערב לאישה שרודה בו, ולכתף קרה בלילה, וחוזר חלילה… את, החיים שלך מוש. יש לך כל מה שאדם יכול לרצות. בשבילו, הרגע הזה, שהוא נדחף בתור, זה רגע הנחת היחיד ביום. את לא יכולה לתת לו את זה כמו מתנה?
והבנתי שאני יכולה.
חייכתי, הפעם כמו המותק שאני, וסימנתי לו ביד – תיכנס, בבקשה!
התחושה היתה נפלאה, והבנתי שאפשר להחליף כעס בחמלה, וזה עובד.
משם המשכתי לעוד ועוד תחומי חיים, והבנתי כמה דברים על כעס.
כעס הוא כאב. כאב הוא פחד
כמו שאמרתי קודם, כעס הוא רק מסיכה של כאב. אז כשאני כועסת, אני שואלת את עצמי מה כואב לי.
אם התשובה באה בקלות, אני שואלת את עצמי ממה אני מפחדת. אם לא, נשארת בכאב. הגדרה נכונה מסייעת מיד בהפסקת הכעס.
אנחנו אף פעם לא כועסים על מישהו אחר, רק על עצמנו
זה פשוט כלל נכון. כשאני מזהה שאני כועסת, אני שואלת את עצמי “למה אני כועסת עליי?”
זה אולי נשמע לכם לא הגיוני. תנסו.
כשאנחנו מבינים שאנחנו כועסים עלינו, יש לנו הרבה יותר מה לעשות בעניין, וזה מביא אותנו ישירות לסעיף הבא.
דרך אגב, רמז – התשובה פעמים רבות מדברת על הצבת גבולות נכונה.
הכעס הוא מפלטם של חסרי האונים
שימו לב לזה. מי שהכוח בידיו לא צריך לכעוס, הוא לא מתוסכל. הכעס הוא מה שנותר לחסרי האונים. אז כשאני כועסת, אני שואלת את עצמי – לאן הלכו האונים שלך, ואיך מחזירים אותם?
כשאני מבינה שאני כועסת על עצמי, השליטה בידיי. אני יכולה לעשות שינויים.
ואז אין כבר צורך בכעס.
רוצים דוגמה, נכון?
הילדה שלכם, בת הארבע עשרה, רוצה לצאת החוצה בגשם עם מיני וגופיה. אתם אומרים לה לקחת מטריה, אבל היא לא מוכנה.
אתם יודעים שהיא תחזור רטובה ובוכה, וכנראה תתקרר, ואתם תצטרכו לטפל בבגדים הרטובים ולהישאר איתה בבית למחרת, במקום ללכת לפגישה החשובה שלכם.
אז אתם כועסים.
וקורה בדיוק מה שחשבתם שיקרה, ואתם כועסים עוד יותר.
מה האלטרנטיבות?
להחליף כעס בחמלה – להבין שיש עליה לחץ חברתי, ושאם היא היחידה שתגיע עם מטריה ייתכן שילעגו לה. לזכור שהיא טינאייג’רית, שהיא תחת השפעת סמים משני תודעה חוקיים לגמרי – הורמונים. לדעת שיהיה מחיר לשלם, ולבחור לשלם אותו בחיוך, כמו מתנה לה. אני מתערבת איתכם שזה לא יחזור.
למצוא למה אתם כועסים עליכם – לא הצבתם גבול ברור – או שאת לוקחת מטריה, או שאת לא יוצאת – או שלא לימדתם אותה לכבד את הגבולות שלכם מגיל צעיר, כי היה יותר נוח לוותר ולהתקפל. אתם מרגישים שההורות שלכם עמדה למבחן ונכשלה. זה מה שכואב לכם.
להחזיר את האונים שלכם – לקבוע מחיר כל כך גבוה שלא יהיה לה כדאי לא לציית. או, כמו שאני אוהבת, להניח בפניה את האופציות ולתת לה לבחור, ואם היא בוחרת לצאת בלי מטריה, לא להישבר ולתת לה להתמודד עם זה לבד.
נשמע מסובך?
לא ממש. רק צריך אימון.
לאט לאט הפסקתי לכעוס בכלל.
טוב… כמעט בכלל.
כולנו אנושיים. כן, גם אני. לכעוס זה אנושי, זה דרמה, זה בצבע, זה כיף.
אז פעם במאה שנה אני מרשה לעצמי לכעוס, אבל לא על הקרובים אליי, זה נורא מפחיד!
וכשאני כועסת, אני הולכת עם זה עד הסוף, מודעת לגמרי לכמה אני נהנית מזה.
זוכרים?
להחליף כעס בחמלה.
לשאול את עצמי למה כואב לי.
למצוא למה אני כועסת עליי.
לבדוק למה אני חסרת אונים, ואיך מחזירים לעצמי את הכוח.
וזהו. לאהוב במקום.
יצא קצת ארוך, אה?
אל תכעסו.
.
