מכירים את הסיפור הפילוסופי על הזאב הלבן והזאב השחור, שיש בכל אחד מאיתנו?
מי מנצח, זוכרים?
הזאב שאותו אתם מאכילים.
כל אחד שיחליט לעצמו מה אומר “לבן” ומה אומר “שחור”, כי אני לא סגורה על זה, ובכלל באתי בעניין אחר.
הקול בראש
אם תעצמו רגע את העיניים, ותשוטטו במסדרונות הנפש שלכם, או המוח, כל אחד לפי ההגדרה שלו, תגלו שם מגוון דמויות וקולות, שהם לא בהכרח אתם.
- תמצאו שם את הקולות של ההורים שלכם, של בני הזוג, של החברים והחברה בכלל.
- תמצאו שם את הפחד של תולי, שבעיניה כל חרדה היא חרדת נטישה, וכל נטישה היא מוות.
- תמצאו שם את השיפוטיות העצמית וההלקאה העצמית של שרקי.
- אולי תמצאו את החרדות העמומות ונבואות הסוף המתקרב של אובססיבוש.
הראש שלנו מלא קולות.
כולם רוצים לעזור לנו.
רובם מקלקלים.
לבד
אחרי הפרידה הגדולה, הסתובבתי בתוך הראש שלי, שהיה מלא נהמות כאב ופחד, ולא ידעתי איך יוצאים מהמבוך הזה, בטח לא בחיים.
“אני לבד!!!!” ככה נהם הכאב בראש שלי.
לא עזר שהסברתי לו שעובדתית זה לא נכון.
ואז, משמאל למטה, הגיע קול של ילד קטן, בערך בן 5 (למה ילד ולמה 5, אין לי מושג), והוא אמר, בגאווה גדולה: “אני! לבד!”
ובתוך כל השחור שאפף אותי, זה היה כמו אור, פיצפון וחלש, אבל אור.
או! אמרתי לעצמי. בזה אני רוצה להשקיע. את זה אני רוצה לטפח!
והלכתי לעבוד על זה.
כתבתי לעצמי דברים על זה, ובכל פעם שעפתי מהסנטר שלי לאיזו תהום, החזרתי את עצמי למקום שסימנתי, שבו עמד ילד קטן, חייך אליי ואמר: “אני! לבד!”
ובכל פעם היה לי קצת יותר קל לחזור לשם.
עד שבשבוע שעבר מצאתי את עצמי אומרת “אני! לבד!” בגאווה גדולה, פעמיים בשיחה, ובלי שום קשר לדבר הזה.
הקול הזה נעשה חלק ממני.
כמו פרח קטן וזורח, אני מקפידה להשקות אותו מדי פעם, לזכור איפה הוא.
פרחים קטנים של ״אני״
ואז התחלתי לראות עוד אורות קטנים במרחק.
אחד פה ואחד שם…
פרחים קטנים של “אני”, זורחים בחושך.
הלכתי אליהם, השקיתי אותם ושיננתי את המיקום שלהם.
ברשותכם, אשאיר את המשמעות שלהם לעצמי.
מה שאני יכולה להגיד עליהם הוא שאלה מקומות שבהם אתם לא תלויים באף אחד.
אלה מקומות שבהם אתם בשליטה בגורל שלכם.
מקומות שבהם אתם מאושרים, וזה לא קשור למישהו, או אפילו למשהו, רק מזה שאתם אתם.
מקומות שבהם אתם בדאייה חופשית, מרחפים מעל העולם עם התרמיקות, ולא תלויים בשום דבר מלבד – אני זאת אני, וכיף להיות אני.
(יש ספל כזה באתר שלי, אם אתם רוצים לפתוח את הבוקר עם תזכורת).
הדרך לשם
אני לא יודעת להסביר לכם את העונג הזה שבלהיות מאושרים בלי קשר לעובדות, של להרגיש אהובים בלי שמישהו ספציפי אוהב אתכם, בטוחים בלי שמישהו מגן עליכם.
זה משכר. זה מביא חיוך ומשאיר אותו שם למרות הכל, למרות כשלונות ופרידות וכאב.
זה אושר אמיתי.
אני לא יודעת אם הצלחתי להסביר את זה, או אם תדעו איך ללכת למקום הזה, אבל תנסו.
עצמו את העיניים, שוטטו בשבילים של הנשמה שלכם, וחפשו את הפרח הקטן הזוהר.
אם תמצאו אחד, השני כבר יהיה יותר קל, והשלישי עוד יותר.
אל תשכחו להשקות, לסמן לעצמכם את הדרך חזרה, ולהתאמן עליה.
אני כבר עובדת על ערוגה.




