חרטה או חארטה

גברתי השופטת

כשהייתי קטנה היה חשוב לי בעיקר להיות צודקת. 

יכולתי להתווכח שעות, להנדס כל נקודה ונקודה עד שהתאימה בדיוק לצד שלי, עד שבן שיחי היה מכיר בזה שאני צודקת, או פשוט מותש ומוותר. 

אולי בגלל זה היה קשה לי לבקש סליחה, כי בעיניי לבקש סליחה היה להודות בכך שאני טועה.

לא סתם הלכתי ללמוד משפטים.

בא הגבוה, והראה לי שלבקש סליחה זה לא כל כך קשה. למעשה, לאנשים אחרים זה בא ממש בקלות, וזה עושה נורא נעים למי שמבקשים ממנו סליחה, ועוזר לסיים קונפליקטים הרבה יותר מהר, כי הדרמה הרגשית מסתיימת.

כשאני רואה משהו טוב אצל אחרים, אני לוקחת, והיכולת הזו שלו קסמה לי.

אבל לא הספיק פשוט להתאמן על זה. סליחה שלא מתכוונים אליה לא שווה הרבה.

הייתי צריכה למצוא את המקום הנכון לי לעמוד בו.

ומצאתי.

המקום הנכון לעמוד בו הוא המקום של לקיחת אחריות.

Mea Culpa – אני אשם

לדעת לבקש סליחה אם פגענו במישהו זה חשוב.

ולא משנה אם פגענו ביודעין, בכוונה, או בלי להתכוון בכלל דרכנו על נקודה רגישה.

אבל יש הבדל בין להיות אשם לבין לקחת אחריות.

אני בעד השני.

להיות אשם זה להרגיש חרא, בלי שום תוצאות בשטח.

לקחת אחריות זה להתחייב להבין מה קרה, להסיק את המסקנות ולדאוג ללמוד מהן, לגדול ולהתפתח.

לקחת אחריות זה לפרק את הסיטואציה, למצוא איפה אני אחראית, ולהתנצל על זה, ולא באופן כללי.

לדוגמה:

“אני מצטערת שנפגעת” – לא לוקח שום אחריות, ולמעשה לא אומר כלום = חארטה.

“אני מצטערת שהדברים יצאו לי עוקצניים וזה פגע בך” – לוקח אחריות, גם אם לא על מה שנאמר אלא רק על הנימה = התנצלות אמיתית.

ואם כבר הגענו לחארטה, בואו נדבר על חרטה.

חרטה או חארטה

חרטה זה רגש מבוזבז. זו התחושה של “שיט! הלוואי וזה לא היה קורה”, שכידוע, אם אתם לא סופרמן, ואין לכם את היכולת לסובב את הזמן לאחור, ובאליאקספרס בדיוק אזלו מכונות הזמן… אין לכם הרבה מה לעשות בעניין.

מה שקרה, קרה.

תמיד תהיה השניה הזו, של ההבנה שהלוואי ודברים היו אחרים.

השאלה היא רק מה עושים אחריה.

להגיד למישהו: “אוי! אני כל כך מתחרטת על זה!” זה חארטה.

מה שדרוש פה זו לקיחת אחריות – על מה את מתחרטת? מה תעשי כדי שזה לא יחזור על עצמו?

הדבר ה”רע” קרה כבר. עכשיו השאלה מה הרווחנו ממנו, איפה גדלנו והתפתחנו, איפה למדנו משהו.

הדבר הראשון הוא, כמובן, לדאוג שאותו דבר לא יחזור על עצמו. לכך מיועדת תחושת החרטה.

אבל זה רווח קטן, וגם, אצל אנשים רבים, הלקח נשכח ברגע שתחושת החרטה מתפוגגת, והם יחזרו שוב ושוב על אותו דבר, ויתחרטו עליו כל פעם.

אני וגלוטן, למשל…

אז מה הרווח היותר גדול? להסיק מסקנה יותר נרחבת לגבי היחסים שלי עם אותו אדם שפגעתי בו, ומסקנה עוד יותר נרחבת לגבי היחסים שלי עם אנשים אחרים, לגבי “כפתורי המצוקה” שלי עצמי, ואיך אני יכולה לטפל בהם. הרווח היותר גדול הוא להעמיק את התקשורת ואת הכנות.

מצבים של פגיעה שדורשת התנצלות יכולים להיות מנוף אדיר, אם רק זוכרים להשתמש בהם, ולא סתם להתחרט עליהם.

כשהייתי ילדה, היינו אומרים אחד לשני: “בלי חרטות!”

ילדים יודעים הכי טוב.

תחיו בלי חרטות. 

תדאגו רק להעניק משמעות עמוקה לכל מה שקורה, גם לטעויות שלכם, כי אם הפכתם את המקרה להזדמנות, את הטעות ללמידה, כולם הרוויחו, בעיקר אתם, ואין מה להתחרט.

ממילא זה לא עוזר.

 

גמר חתימה טובה לכולכם!

 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר