גלגל ההדהוד
בזוגיות, כל זוגיות, קיים הדהוד, או, כמו שאחרים מכנים אותו, שיקוף.
בהתחלה לא אהבתי את המילה שיקוף, כי זה נשמע כאילו מישהו עומד מול מראה, ומולו יש השתקפות מדוייקת שלו. אבל לא זו הכוונה.
האהבה היא מקור אור, שעומד בין שתי מראות, שהן אנשים.
יכול להיות שהם מראה טובה וצלולה לאור הזה, ואז הוא ישתקף נקי, במלוא עוצמתו, אבל יכול להיות שהם קעורים, קמורים, סדוקים או עכורים. אחרי הכל, אנחנו לא מגיעים למערכות היחסים שלנו ״טאבולה ראסה״ (לוח חלק). כולנו מגיעים עם השריטות והמכות שלנו, עם הפחדים, עם ההורים שלנו והאקסים שלנו והנשמה שלנו, שנולדה עם העניינים שלה. במקרה כזה, האנשים ישקפו את האור בצורה אחרת, פחות, או בכלל לא.
באותה צורה, כאב, או פחד, עומד בין שני אנשים, ואצל כל אחד מהם הוא יכול לקבל ביטוי אחר. לפעמים, כמו שהעין האנושית קולטת את התמונה הפוך, והמוח צריך להפוך אותה בפרשנות, אותו כאב מביא למופע הפוך לגמרי אצל כל אחד מהצדדים.
זה עדיין אותו כאב.
לפעמים גלגל ההדהוד מסתובב בכיוון לא טוב, בכיוון של פינג פונג פחד – אחד מבהיל את השני, אפילו בלי לדעת, השני מגיב במהלומה אינסטינקטיבית, ומבהיל אותו בחזרה… וכן הלאה.
שימו לב, רובנו חוטאים בזה, גם אם בקטנות.
איך הופכים אותו? הנה הפוסט המלא על זה.
סיפור מהקליניקה
לפני זמן מה הגיע אליי זוג, שלכאורה נראו שונים זה מזה עד כמה ששני אנשים יכולים להיות שונים. כשהלכתי לחשוב עליהם קצת במים (זה מה שאני עושה כשאני שוחה), פתאום ראיתי את ההדהוד שלהם, ברור וצלול.
היא:
היא בעניין של ״בחוץ״. הרגשות שלה גלויים, העבודה שבחרה לעצמה היא החוצה, אל ועם אנשים אחרים. היא רוצה לכתוב, לפרסם, לחלוק, להכיר, לחוות, לטעום…
היא יוצאת בשאלה. מגיל צעיר הרגישה לא שייכת לעולם החרדי.
עם כל יום שעבר קינאה באלה שבחוץ והרגישה שהיא מחמיצה משהו.
עכשיו היא רוצה לבלוע את העולם, אבל היא התחתנה מאד צעירה, ויש לה ילד קטן.
היא סובלת מפומו אכזרי. היא מרגישה שכולם בחוץ נהנים, בלעדיה.
היום, כאישה בוגרת, היא מרגישה שהחליפה כלא אחד בכלא אחר. זה כלא פחות מורגש, יותר סמוי, לא כלא של הגבלות, אלא כזה של הקטנה, כזה שלוחש לך באוזן כל הזמן לא ללכת מחוץ לתלם כי את לא יכולה, את לא מספיק יפה, מספיק חכמה, מספיק חזקה… מספיק הכל.
אז היא אזרה את כל האומץ שלה, וביקשה חופש. אבל זה היה החופש הלא נכון, חופש חיצוני ולא חופש פנימי.
וזה התפוצץ לה בפנים.
הוא:
הוא בעניין של ״בפנים״. הקטע שלו הוא אבטחת מידע, כל מידע. זו הקריירה שלו, אבל הוא גם יושב אצלי ולא משחרר מידע. כל פוסט שלה מטריף אותו, אז בסוף היא הורידה אותם. המחשבה שמישהו בחוץ יודע משהו על ענייניו היא בלתי נסבלת. הוא טוען שהאינטרנט זוכר הכל, וזה אולי נכון, אבל הוא לא סתם זהיר ומחושב, הוא פרנואיד (לא כאבחנה פסיכולוגית, בלשון העם).
גם הרגשות שלו, כמו המידע, נשמרים היטב תחת סורג ובריח. הוא יושב מולי, מסביר לי בקור רוח שהיא האישה של חייו, שהוא לא רוצה שום דבר אחר למשך שארית ימי חייו, כמה הוא מאוהב בה, כמה הזוגיות ביניהם הגיעה לגבהים מדהימים, אבל יחד עם הגבר התומך והמפרגן, בפינות החשוכות ישב המנעולן ושמר עליה, שלא תהיה בחוץ, שלא תתלבש כך או כך, שלא תרגיש יפה מדי, חכמה מדי, שווה מדי…
אז באותה כפילות הוא הסכים לחופש, ולקח אותו בשתי ידיים… וזה התפוצץ לו בפרצוף.
היא לא באמת עשתה משהו נורא. ההתפוצצות קרתה אצלו בפנים, ומאחר שהכל מחושב, הוא אומר שלא יוכל לחזור מזה לעולם. באותו קור רוח הוא אומר שיתגרשו יפה, וימשיכו כל אחד לדרכו. אבל קור הרוח שלו לא אמיתי. אני רואה את הסדקים, ובבית הם נפערים וניגר מהם נוזל מצחין של מילים מכוערות.
לכאורה, הפכים מוחלטים.
באמת, הדהוד של אותו כאב, שהוא למעשה פחד.
מה בעצם קרה?
היא:
לילדה הקטנה, שהתנתקה מעולם תבניתי ובטוח, העולם בחוץ היה קורץ ומפתה, אבל גם מפחיד. היא בחרה לה בן זוג שישמור באופן מאד הדוק על הגבולות. גם הצורך שלה ל״בחוץ״ נראה מאיים. היא היתה צריכה יותר ״בפנים״. בגלל זה היא בחרה בן זוג של ״בפנים״.
ככל שבגרה, הכירה את עצמה כאישה, כאמא, הצורך שלה בקירות חלף, ואותם קירות שסיפקו ביטחון הפכו לקירות של כלא.
כשחיים בפומו, כשמרגישים צורך לרוץ אחרי חוויות, למעשה נמלטים ממשהו שלא רוצים לראות.
באמת, החוויות היחידות שנחשבות הן אלו הפנימיות.
הבנג׳י היחיד האמיתי הוא קפיצה מצוקים בנפש.
הפסטיבל היחיד השווה הוא הפסטיבל של היומיום.
היא צריכה למצוא ממה היא נמלטת, לעצור ולהריח את הפרחים. להעריך כל חיוך של הילד.
היא צריכה להגיע לאיזון של ״בפנים״ ו״בחוץ״.
אחר כך, היא תוכל להחליט ממקום נקי לאיזה פסטיבל ללכת, ולא ממקום נזקק.
הוא:
הוא הגיע לקשר עם חרדת נטישה, בין אם המקור שלה בילדות, בשלב מאוחר יותר, או אפילו מוקדם מכך. לכן, הוא בחר לו בת זוג ״בטוחה״ – צעירה, חסרת ניסיון, שבדיוק יצאה מאורח חיים מגביל מאד.
בנוסף, הוא כמה ליותר ״בחוץ״ – שהרגשות שלו יהיו גלויים לאור ולאוויר. זאת הסיבה שהוא בחר בת זוג של ״בחוץ״.
ככל שהיא התפתחה, הפחד לאבד, חרדת הנטישה, הוכפל בחזקת שלוש – פעם אחת, הילדה הקטנה וה״בטוחה״ שלקח, צמחה והיתה לאישה שיודעת להגיד מה היא רוצה, גם אם היא עוד לא בטוחה. פעם שניה – פתאום היא שווה יותר, הזוגיות שווה יותר, יש יותר מה לאבד, ופעם שלישית – היא ״מסתובבת״ בחוץ, היכן שיש אפשרויות בלתי מוגבלות, וכשהיא תדע מה היא מפספסת, אולי הוא כבר לא יהיה הבחירה שלה.
כשמשתדלים לסגור כמה שיותר, כשנותנים להיגיון הקר בלבד לבנות קירות, למעשה נמלטים ממשהו שלא רוצים לראות, שמפחיד עד מוות. הוא צריך למצוא ממה הוא נמלט, להסכים לפחד ולכאוב, במקום לכעוס, ואז להפסיק לפחד על ידי זה שהוא יזרוק על הפחד אהבה, ולא מלחמה.
הוא צריך להגיע לאיזון של ״בפנים״ ו״בחוץ״.
אחר כך הוא יוכל להחליט על אורח החיים המתאים לו, מתוך חופש.
הם:
למעשה, שניהם רוצים חופש, ואין להם, ושניהם רוצים את החופש הלא נכון, זה שנמצא ״מתחת לפנס״, שיותר קל לתפעל אותו, שלא מכריח להתמודד עם הפחדים העמוקים ביותר.
מה שהיא זקוקה לו, מה שכולנו זקוקים לו, זה להרגיש נאהבת.
והיא צריכה את זה ממנו, לא מאף אחד אחר. אישור מבחוץ לא מחזיק מים.
היא צריכה להרגיש מוערכת, מועצמת, מחוזרת…
אבל אם זה לא מגיע ממנו, הוואקום הזה מושך אליו מילוי, כמו שוואקום עושה.
היא תצטרך למצוא בתוכה, בפנים, את המקום שיודע, שלא זקוק לאף אישור מבחוץ, גם לא שלו.
מלכה לא צריכה שיגידו לה שהיא מלכה. היא יודעת.
אבל הוא יכול לתמוך בתהליך, וזה גם כדאי לו.
מה שהוא זקוק לו זה להרגיש בטוח, וזה מבפנים, לא מבחוץ.
מלך לא מבקש לנעול את העולם. הוא יודע שהעולם שלו. אותו דבר לגבי אדם אחר.
ואל תיתפסו למילה ״שלו״. זה לא בעניין של בעלות. היא כוללת בתוכה הרבה מאד דרגות חופש.
אבל היא יכולה לתמוך בתהליך, וזה גם כדאי לה.
שניהם צריכים לעשות תהליך של בפנים, של גדילה פנימית, עצמאית, שיוצא החוצה, אל תקשורת פתוחה, כנה והוגנת בין שניהם.
שם, בחוץ, מסתכלת פנימה, אני יושבת.
בסשן אימאגו, שאני משתמשת בו בקליניקה, אני רואה את הכאב, ואת הסדקים, והוא משנה את שניהם קצת. חומת שוויון הנפש שלו נסדקת, והפחד מרים את ראשו המכוער, ואילו היא עוברת איזה סף ומוצאת שלווה.
אחר כך, הוא מנסה להסלים יותר, לדאוג לזה שלא תהיה באמת דרך חזרה. הפחד ניצח. בינתיים.
אבל היא מצאה את המקום השליו שלה, וזה טוב. היא התחילה את המסע אל המלכה שבתוכה.
אי אפשר להכתיר מישהו בכוח.
לכל אחד המסע שלו, והקצב שהוא הולך בו.
אהבה שווה שילחמו עליה, אבל לא כל מערכות היחסים צריכות להימשך.
ועדיין… יש לי איזו ציפיה להפתעה.
אעדכן.
