חול טובעני

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

אני מבטיחה לכם שיש מלא אנשים שקוראים את הפוסט הזה עכשיו ואומרים: היא כתבה את זה עליי!

אם עברה בכם המחשבה הזו, אז לא, כנראה שלא כתבתי את זה עליכם, אבל זה אומר שאתם צריכים לקרוא בתשומת לב.

לא תאמינו כמה אנשים שיושבים מולי בקליניקה נמצאים בתוך חול טובעני.

הם מרגישים משהו, חושבים משהו, עושים משהו, ושופטים את עצמם תוך כדי. יש קול בראש שלהם שכל הזמן אומר להם שהם לא בסדר, שמשהו מקולקל בהם.

  • כי היא אוהבת אותו, אבל לא יכולה לעצור את עצמה מלהכניס לו בנקודות הכואבות ביותר.
  • כי הוא אוהב אותה, אבל עדיין חושב על נשים אחרות, ומפחד פחד מוות מהרגע שבו מחשבה תהפוך למעשה.
  • כי היא אוהבת אותו, ממש, אבל גם עוד מישהו.
  • כי הוא אוהב אותה, אבל לא מסוגל להתייצב ולהיות שם כשהיא בוכה.
  • כי הם ביחד המון זמן, ושניהם מפחדים שהאש כבתה.

וכל מה שהם רוצים זה שמישהו יגיד להם שהם בסדר, שהם לא מקולקלים, שמה שהם מרגישים נורמלי לגמרי.

כולנו רוצים בסופו של יום להרגיש אהובים. זה הכל.

ורובנו לא יודעים לאהוב את עצמנו.

אני אומרת להם שהם לא מקולקלים, שמה שהם מרגישים זה לגמרי בסדר, והם יושבים מולי ובוכים מהקלה. גם הגברים.

ואז אני מסבירה להם על חול טובעני.

יודעים מה צריך לעשות אם במקרה נפלתם לחול טובעני?

לנסות להחלץ, לבעוט ברגליים ולנפנף בידיים רק יגרום לכם לשקוע מהר יותר אל מותכם.

מה שצריך לעשות הוא… שום דבר!

צריך להיכנע. צריך להישכב כמה שיותר אחורה, על הגב, עם הפנים לשמיים, לפרוש את הידיים לצדדים וזהו.

כששוכבים בשקט, אפשר פתאום לחשוב. אפשר לראות איזה ענף שתלוי מלמעלה שאפשר להאחז בו. אפשר אולי להיזכר שיש לנו טלפון בכיס ולהזעיק עזרה… אבל השלב הראשון הוא לצאת מהפאניקה, כי הפאניקה היא הדבר המסוכן.

אותו דבר בחיים.

אתם יודעים מתי הנקודות האלו. אפשר להרגיש אותן. אתם יודעים מתי אתם במערבולת רגשית שסוחפת אתכם מטה מטה, המחשבות מסתובבות במעגל, רצות ורודפות אחרי עצמן, ואין שום מסקנה, והפחד הולך ומתפשט לכם בבטן – שאתם כבר כל כך מקולקלים שאין מה לעשות, שמה שלא תעשו, זה ייגמר רע.

מכירים?

הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להפסיק להאבק, להפסיק לבעוט. צריך להישכב אחורה ולהתבונן במצב. צריך לקחת פסק זמן מהמחשבות אם הן לא מובילות לשום מקום.

הדרך להגיע לזה היא להגיד לעצמכם “וזה בסדר” בסוף כל משפט של שיפוט עצמי.

תתחילו בלהגיד, בקול רם, גם אם אתם לא חושבים ככה. למילים יש כוח. אחר כך תבדקו למה זה נכון.

אל תפחדו. הפחד הוא זה שמסכן אתכם הכי הרבה. לא תטבעו, באחריות.

אם המחשבות שלכם לא הועילו, תלכו לדבר עם מישהו שחושב יותר צלול מכם, ושלא יהיה שיפוטי.

תראו שבשלב הזה תפסיקו להרגיש את המשיכה למטה.

בסופו של יום, העולם הזה נורא פשוט. לא קל, אבל פשוט. כולנו רוצים שיראו אותנו. כולנו רוצים להרגיש אהובים, והצעד הראשון הוא לאהוב את עצמנו.

אז אם אתם מרגישים שאתם במערבולת שסוחפת אתכם למטה, בתוך חול טובעני שמושך אתכם, ונדמה לכם שעוד רגע תפסיקו לנשום, תישכבו על הגב, ושחררו.

תראו שברגע שתסתכלו למעלה, תהיה שם יד מושטת.

אולי שלי.

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 52 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים" ומרצה. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר