.
Stop! in the name of love
Before you break my heart.
לאחרונה אני מגלה שהדבר הכי קשה ללמד את המטופלים שלי הוא בדיוק זה – לעצור.
זה היה אולי הדבר הכי קשה שאני בעצמי למדתי, בתור אחת שרוצה מה שהיא רוצה לשלשום…
כשמדובר באהבה, שווה לעצור ולחשוב, ולעשות דברים אחרת.
לריב אחרת
למשל…
קונפליקטים, כלומר מריבות, אבל לא רק.
אם למדתם אצלי, אתם יודעים כבר לא להיכנס לקונפליקט עד שלא חשבתם עליו עד הסוף, עם עץ דפ״אות שלם.
אם קראתם את המדריך ״איך לריב נכון, ואז לא לריב בכלל״ אתם יודעים גם שאם קונפליקט נכפה עליכם, אתם צריכים לא להסכים להיכנס אליו, וגם איך נמנעים מזה, ומה אומרים לצד השני. (אפשר להוריד את המדריך חינם באתר שלי)
אבל כשנכנס רגש, כשהצד השני מבהיל אתכם (פוגע? מכאיב? זה הכל אותו דבר) – איך עוצרים?
כמו בכל הדברים השווים בחיים – דרוש אימון.
גם לשחות קילומטר זה לא דבר שקורה בפעם הראשונה שנכנסים למים. בהתחלה לומדים את הבסיס הרעיוני ואת התנועות הנכונות (ורצוי אצל אורי סלע), אחר כך נכנסים לבריכה הגדולה ומנסים, ובולעים קצת מים… ואז שוב, ואז שוב, ובסוף שוחים קילומטר.
אבל דווקא זה החלק היותר קל.
ברור למה צריך לעצור ולחשוב כשיש קונפליקט.
בואו נלך לדוגמה היותר קשה.
מרחב מרפא
בואו נגיד שמשהו שאתם עושים גורם לאהוב/ה שלכם כאב.
זה יכול להיות ידיד חדש מהמין השני, אבל זו יכולה להיות גם הבחירה שלכם בבודהיזם או התספורת החדשה שלכם. אנחנו נקרא לזה פה חוג סריגה.
זה נושא שמדובר הרבה בקבוצות פוליאמוריות ואמונוגמיות, שכן אז זה באמת ברור למה חלק מהאנשים, או רובם, מתמודדים עם טריגרים קשים.
אבל אני רוצה לדבר על הטריגרים הרכים דווקא, אלה שיכולים לעבור מתחת לרדאר, כאלה שקורים לכל זוג.
נשאלת השאלה – האם זה לגיטימי שבן הזוג ידרוש שלא אלך לחוג סריגה, כי זה מפריע לו?
התשובה, כמובן היא – ממש לא!
נכון? הבעיה היא שלו. שהוא יפתור אותה.
אז זהו… שבזוגיות שעובדת היטב אין ״בעיה שלו״. כל הבעיות הן ״שלנו״.
אז זה אומר שאני מיוזמתי צריכה להפסיק ללכת לחוג סריגה?
ממש לא!
אבל אין ספק שאני צריכה לעצור, בשם האהבה!
מה שאני אומרת הוא דבר כזה – גם וגם! (נכון אתם בשוק?)
מצד אחד, אין דבר בעולם ששווה שאני בעצמי אגרום כאב לאהוב שלי.
מצד שני, אין מצב שהאהוב שלי אומר לי מה לעשות.
בטריגרים גדולים כקטנים, קודם תעצרו בחריקת בלמים, לדקה, לשעה, ליום, לחודש…. כמה שצריך, עד שתבינו מה גורם לאהובים שלכם להיות עצובים.
אם זה משהו אצלם, תוכלו לעזור להם להתגבר על זה.
זו המשמעות האמיתית של זוגיות – מרחב מרפא.
לפעמים דווקא בזה שתעמדו בשלווה מול הכאב, תחבקו ותמשיכו לעשות מה שאתם עושים (אחרי שזה סוכם ביניכם!) זה מה שיעזור להם.
אני יודעת שזה מה שעוזר לי בדרך כלל.
לפעמים רק הנכונות שלכם לעצור תספיק בשביל להתחיל להניע תהליך אחר.
אבל לפעמים לא שמתם לב בכלל וזה משהו אצלכם שרוצה לטרגר אותם, אולי בכדי לאשש את חוסר הביטחון שלכם, או מסיבה אחרת.
שוב, זה לא חוג הסריגה עצמו, אלא מה שעומד מאחוריו.
אחרי שתטפלו בנספחים הלא בריאים תוכלו להמשיך לסרוג בכיף, ואותה פעילות בדיוק כבר לא תגרום שום כאב לאהובים שלכם.
את היית עוצרת?
בדרך כלל כשאני אומרת לאנשים לעצור, הם מיד מתקוממים, ונזעקים להגן על החופש שלהם, ושאף אחד לא יקבע להם מה לעשות.
ואז הם שואלים אותי: ״את היית עוצרת?״
אז כן.
אני הייתי עוצרת.
הכל. כל דבר.
לא באופן קבוע, אבל קודם כל הייתי מושיבה את עצמי לחשוב למה כואב לאהוב שלי, ואיך אני דואגת שזה לא יהיה, כי המחשבה שאני גורמת כאב לאהוב שלי היא בלתי נסבלת בעיניי, וצריכה להיות בעיני כולכם.
אחרי שהייתי מסיימת לחשוב, הייתי מגיעה עם פתרון ״גם וגם״, אבל אין!! אין מצב!!! שהייתי מתעלמת מזה.
מה שלומו?
פעם, בקבוצת נשים גדולה, שאלתי את הנשים ״מה שלומו?״
רוב הזמן אנחנו לא עוצרים בשביל לחשוב מה שלום האהובים שלנו, ובטח לא לשאול אותם.
יש איזו ציפיה לדעת את הדבר הזה לבד, אוטומטית, והציפיה הזו מייצרת בסופו של דבר אדישות.
זוגיות טובה היא זוגיות מודעת, שלא פועלת על אוטומטים.
אז עם יד על הלב – אתם יודעים מה שלום האהוב/ה שלכם?
ואם לא…
עצרו, בשם האהבה!
ותחשבו על זה קצת.
ותשאלו.
זה אולי הדבר הכי טוב שתוכלו לעשות למען עצמכם.
