לא תאמינו כמה זוגות בני 40-50 מגיעים אליי כשמאוחר מדי…
והם בכלל חשבו שהכל מושלם.
רוב הזוגות בסביבות גיל 40-50, שחיים המון זמן ביחד, נופלים בפינה הזו.
כמה שהזוגיות יותר טובה, יותר נינוחה, נטולת דרמות, ככה היא יותר חשופה לבעיה הספציפית הזו.
אנשים ״מורידים את העיניים״ מהזוגיות, וככה עוברות שנים…
כשמישהו מהם מתעורר, זה לפעמים מאוחר מדי.
אם אתם חושבים שאתם ״הזוג הזה״, הדוגמה לכל החברים של זוגיות טובה, הכל מתנהל בנחת וכלפי חוץ הכל נראה מושלם, דווקא אתם צריכים לבדוק.
אולי הכל טוב, אבל אולי לא.
״בדיקת דופק״ – תבדקו מה מצב התשוקה שלכם. מה מצב הגעגועים. כמה אתם נהנים לעשות דברים יחד? יש בכלל דברים כאלה?
בטבע, כשמתקיים וואקום, הוא מושך אליו משהו שימלא אותו.
זה בדיוק כמו חורים שחורים, שהם הוואקום האולטימטיבי.
אותו עיקרון עובד גם במערכות יחסים.
אם הכנסתם ל״טייס אוטומטי״ בשנייה שנכנסתם למערכת יחסים בטוחה, אתם מזמינים לכם כל מיני צרות, ועכשיו הרגע לעצור ולבדוק: האם יצרתם וואקום?
- כמה משותף יש לכם עם בן/בת הזוג?
- כמה שיחות עמוקות יש ביניכם?
- כמה אתם יודעים על מה שמתרחש בחיי היום יום זה של זה?
- כמה זמן אתם מבלים ביחד?
- האם בן/בת הזוג הם בכלל מהאנשים שאיתם אתם מעדיפים לבלות זמן?
אם ״זלגתם״ החוצה מתוך מערכת היחסים שלכם, אם בניתם לכם עולם משלכם, שלא כולל את בן/בת הזוג, והוא תופס את רוב המקום, תעצרו!
ברור שלא צריך להיות מהדביקים האלה שהכל ביחד.
ברור שנפרדות בקשר היא טובה ואף חיונית.
אין צורך ששניכם תלמדו מקרמה או תתאמנו לאיירון-מן, רק שתשימו לב שיש גם משהו ביחד, שאתם חולקים עם האהוב או האהובה גם את האהבה הנוספת שלכם בסיפורים או השתתפות מאיזה סוג, נגיד עידוד מהקהל, ושהאימונים או השזירה לא תופסים את הרוב המכריע של החיים שלכם.
זליגה כזו ממערכת היחסים היא כמעט כמו בגידה.
כן, אני יודעת שזה משהו קשה להגיד, ורובכם מתקוממים עכשיו.
שבו.
לא אגיד לכם פה כמה מערכות יחסים ראיתי שהלכו לפח בגלל ספורט או מוזיקה או מקרמה.
לפעמים הרבה יותר קשה לחזור מזה מאשר מבגידה אמיתית.
אתם יוצרים וואקום!
בוואקום הזה ייכנס מישהו אחר, או, במקרה הכי טוב, הצד השני ירגיש שהוא נשאר לבד, ופשוט ילך.
ומה עושים אם הצד השני הוא זה שיוצר את הוואקום?
כן כן, לא רק הוא אחראי לזה, או היא – גם אתם אחראים לדבר הזה.
אין שום דבר בזוגיות, שום דבר, שהוא באחריות צד אחד בלבד.
ופה זה די ברור.
תרימו דגל אדום!
תזמנו את הצד השני לשיחה, ותגידו לו שהוא חסר, שאתם מתגעגעים, שאתם מבקשים לחשוב ביחד על זמן שיהיה שלכם.
אל! תעמידו אולטימטום.
(עדיין) אל! תאיימו על הצד השני שיהיה לכם מישהו אחר.
אל! תבקשו מהצד השני לוותר על הקריירה או התחביב.
אתם כן יכולים, וגם נורא כדאי לכם, להתעניין, להקשיב, למצוא איפה ואיך אתם מתחברים.
בואו פשוטים, שימו את הלב שלכם על השולחן.
תדברו על אהבה וגעגועים.
אם זה לא יעזור (כולל נסיונות שלכם לקבוע, לשים ביומן, לתכנן ולבצע זמן שלכם ביחד) תעשו עוד שיחה, קשוחה יותר, ותבהירו (תנסו שזה לא יישמע כמו איום. תסבירו שאתם לא רוצים שזה יקרה) מה התוצאה האפשרית של זה – שמישהו אחר ייכנס בוואקום.
ומה אם אתם גם ככה לא מונוגמיים, וזה לא מפחיד בכלל שייכנס מישהו אחר?
ברור שזה עדיין מפחיד, כי זה לא שייכנס מישהו אחר בנוסף, זה שייכנס מישהו אחר במקום.
מערכת יחסים שרוקנתם מתוכן, ולא משנה אם היא מונוגמית או לא, פשוט לא תישאר בחיים.
…
הכמות של האנשים שאני רואה שמורידים את העיניים שלהם מהזוגיות במשך שנים, עד שזה מתפוצץ להם בפנים, היא פשוט מדהימה.
זה עצוב לי נורא.
הם מגיעים לפה כשכבר הכל כמעט אבוד, ולפעמים מאוחר מדי.
אז תעשו לי טובה…
יש לי מספיק עבודה.
אתם מוכנים רגע לשבת ולבדוק אם יש לכם חורים שחורים במערכת היחסים שלכם?
מוזמנים לשלוח את הפוסט הזה הלאה, לאנשים שכבר בסכנה, ולזוגות צעירים, שעדיף שלא ייכנסו לצרה הזו בכלל. מאד חסכוני בטיפולים זוגיים אחר כך…
*לזוגות צעירים יש גם מדריכים חינמיים באתר שלי איך לא להיכנס לעוד כל מיני צרות. רקומרת.
