ונטולין
היום שהבנתי למה אני מאוהבת בוונטולין שלי, היה היום בו הפסקתי להיות חולת אסטמה.
זה היה בגיל ארבעים ומשהו, ועד אותו רגע, מגיל 14 בערך, לקחתי כל יום ונטולין.
זה היה בימים הטובים. בימים הגרועים הגעתי למיון.
ומאז אותו יום אין לי אסטמה. לעיתים נדירות אני מרגישה את האבק שאני נושמת, או משהו כזה שעושה התקפי אלרגיה, אבל זה עובר לבד.
תנו לי להסביר לכם איך זה קרה
כשאתם חווים התקף אסטמה אתם מרגישים שאתם נחנקים, ואפילו אם זה מעט, הגוף חווה פאניקה ברמה התאית.
הראש יודע שתיכף זה יעבור, או שתקחו משאף ואז זה יעבור, אבל התאים מרגישים שאתם הולכים למות.
ואז אתם שואפים ממשאף הוונטולין…
מחזיקים כמה שניות בתוך הריאות…
וכשאתם נושפים, זה כבר עבר, ואתם ממלאים את הריאות אוויר כאילו הייתם חמש דקות מתחת למים, כאילו מישהו הוריד כרגע את הידיים מהצוואר שלכם.
חייכם ניצלו!
החיים האלה יכולים להיות לא פשוטים, והם לעיתים זורקים לנו כדורים מסובבים לפרצוף, ולא תמיד יש סוף טוב, נכון? לא לכולם…
על פתרון בעיות צריך לעבוד, כאב צריך לעבד, עם אכזבה צריך להתמודד.
שום דבר לא פשוט. אין פתרונות אינסטנט. אפילו לאופטלגין לוקח חצי שעה להשפיע.
ואז בא הדבר הזה, הוונטולין, ומציל את חיי מדי יום, בשניה.
איך אפשר שלא להתאהב בו? איך אפשר שלא להתמכר אליו?
בסדר, נו… אז זה ניפח לי את הפנים, עשה לי בחילות ורעידות, גרם לי לישון כמות מטורפת של שעות ולהיות עייפה בשאר הזמן, והשאיר לי עיגולים כהים מתחת לעיניים. אז מה?? מה כל זה לעומת ההצלה של החיים שלי?
ביום שהבנתי את זה לא קרה שום דבר חוץ מזה שהבנתי את זה.
לא נדרתי שאני לא נוגעת ברעל הזה יותר.
לא החלפתי אותו בטיפול לטווח ארוך (להחליף רעל ברעל פחות כיף? מה עשינו בזה?)
ולא חיפשתי פתרונות אלטרנטיביים חוץ מזה שהחלטתי שאין לי זמן להיות חולה באותו חורף והתחלתי לקחת ויטמין סי מדי בוקר.
כשהסתיים החורף הבנתי פתאום שאין לי מושג איפה המשאף.
חלפו מאז המון שנים. לקח לי זמן להפסיק לפחד להיות בלעדיו. בהתחלה הוא היה הולך איתי לכל מקום. אחר כך רק לנסיעות ארוכות. אחר כך רק לחו”ל. אחר כך גם זה לא.
לפעמים אני עוד מתגעגעת קצת. התחושה הזו, של סבל, של סכנה לחייכם, שנפסקים מיד, היא כמו קסם טהור.
אין הרבה דברים בחיים האלה שהם קסם.
אבל מכור תמיד נשאר מכור, ואני מודה, אני מכורה לתחושה הזו.
אנשים כמו ונטולין
לפעמים אפשר לזהות את אותו אפקט גם באנשים. כשיש מישהו שאתם יודעים שלא משנה כמה דרמה תהיה, הסוף יהיה תמיד טוב, הוא תמיד יעשה בדיוק את מה שהייתם רוצים שהוא יעשה באותה סיטואציה, תמיד ייתן לכם את הריפוי המושלם לכאב, בדיוק כפי שחלמתם עליו, ימשה אתכם מהמצולות ויאפשר לכם לנשום שוב… כשאתם מוצאים מישהו כזה, נורא קל להתאהב בו, ממכר, אפילו. זה קסם.
אבל כמו ג’אנקי אמיתי, אתם תצטרכו את זה יותר ויותר, ולכן אתם תייצרו דרמה רק כדי להגיע לסוף הטוב הזה.
עם משאף כחול אין דילמה. ברור שזה רעל וזה לא טוב לכם.
אבל עם אדם, הסיפור שונה לגמרי, מורכב יותר.
מה זה מה שיש לכם עם האדם הזה? אהבה אמיתית או הזנה של התמכרות? או שאולי גם וגם…
אז אתם יודעים מה אני מציעה?
רק להבין את זה, להתבונן על זה, ולא לעשות כלום. התהליך כבר יעשה את עצמו בשבילכם.
ואתם יודעים מה עוד אני מציעה?
למצוא איך לרתום את ההתמכרות הזו לסוף טוב לטובתכם.
אני, למשל, מצאתי את אותה תחושה בצמיחה פנימית.
בכל פעם שכואב לי, אני אומרת לעצמי: “או! כאב הוא הזמנה לצמיחה. אם אלמד מה שאני אמורה ללמוד פה, אני אצא מעוד גולם ואפרוש סט חדש לגמרי של כנפיים.”
ואז אני עובדת. אני מרשה לעצמי לקפוץ מצוקים בנפש, וברגע שאני מוצאת את האומץ, אני מגלה שיש לי כנפיים, ותחושת ההמראה היא מדהימה.
זה כואב, ולפעמים זה מרגיש כאילו מישהו מחזיק לי את הראש מתחת למים, ואז, ברגע אחד, אני מבינה משהו, וזה מפסיק, חמצן ממלא את הריאות ואני מתמלאת אושר גדול ומנצנץ.
ובלי שום רעל.
אז אני ממליצה גם לכם להיות, או לפחות לנסות להיות, משק אוטרקי של הנפש, למצוא את התשובות בתוך עצמכם, לספק לעצמכם את הכל ולא להיות תלויים לא באנשים ולא במשאפים.
