הדברים שהבנתי על וולדמורט

וולדמורט אמור לייצג את הרוע הטהור, אבל גם אם נעזוב לרגע את הדיון האם יכול להתקיים רוע טהור, רוע לשם רוע, והאם בן אנוש יכול להיות כולו רוע (להבדיל ממעשים רעים)…
וולדמורט הוא לא רוע טהור
הוא מרמרה טהורה
לא ככה?
כל הזמן צריך חיזוקים מבחוץ, אנשים שיסגדו לו, כל הזמן צריך להפיל אחרים כדי לעלות, הוא הכי חזק… ועדיין שום דבר לא מצליח לו, אבל זה אף פעם לא באשמתו… תמיד אכלו לו, שתו לו, עשו לו, בגדו בו… הוא אף פעם לא אחראי.
ההצלחות הן שלו. הכשלונות – של אחרים.
וולדמורט הוא התגלמות המרמרה.
ומרמרה זה גוון שלא מחמיא לאף אחד.

אבל אז הבנתי…
שלכל אחד מאיתנו יש וולדמורט קטן בתוכו, כמו האישה של שפת הסימנים בחדשות. אנחנו מדברים (חיצונית או פנימית) והוא מתרגם…
אבל להבדיל מהחמודה של שפת הסימנים, הוא מפרשן, והכל בגוון של מרמרה.

לפעמים זה הקול של ההורים שלנו, שהפנמנו להיות קול וולדמורטי בתוכנו, לפעמים זה הקול של בן או בת הזוג, הבוס בעבודה… ולפעמים משום מה אנחנו נוטים לבקר את עצמנו באופן מוגזם.

ואז, על כל שיח פנימי יש לוולדמורט מה להגיד:
– איזה יופי שאין לי קמטים!
– (ו) – בטח, כי השמנת.
– איזה ציון טוב קיבלתי במבחן!
– (ו) ברור נו… היה קל, כולם קיבלו ציונים טובים.
– רצתי שני ק״מ!
– (ו) – שמחה גדולה… את הרי לא תתמידי…

אז תעצרו רגע, ותמצאו את הוולדמורט הפנימי שלכם.
תבדקו איפה אתם מבקרים את עצמכם שלא לצורך.
יש אנשים שסבורים בטעות שביקורת עצמית תניע אותם לפעולה.
זה פשוט לא ככה.
זה רק יעצור אתכם.
יש צורך בניטור עצמי, ולא צריך לחיות באשליות…
אבל אתם תבחינו מיד בגוון השונה של וולדמורט.
ואז…
אל תילחמו בו. זה רק עושה אותו יותר חזק.
תסתכלו עליו, תחייכו אליו, תגידו לו תודה
ותחבקו אותו
חזק
חזק
חזק
עד שהוא יפסיק לנשום!