תום, הידועה בכינויה ״הבת של אשתו״ (מי שלא יודע למה, שיחפור בהשטאג הזה בפייסבוק שלי. זה נורא מצחיק), תהיה בת 18 בעוד חודש.

בשבת האחרונה הלכו היא והחברות שלה לנשף סיום י״ב, מה קוראים בחבר׳ה ״פרום״.

בדרך כלל, בעיקר במשפחות במעמד סוציו-אקונומי איתן, זה כרוך בקניית שמלה במאות עד אלפי שקלים, מאפרת, מסדרת שיער, צלם ולימוזינה.

תום מדדה את השמלה של איל, ראתה כי טוב, השקיעה 50 ש״ח בתיקון אצל תופרת, קנתה סנדלים באלדו, ו…

זהו.

היא הלכה בלי אף תכשיט עליה.

בעשר בבוקר באו אליה החברות, והיא סידרה את השיער לכולן, באופן מקצועי ממש.

אני איפרתי אותן. ככה היא רצתה.

גיסי בא לצלם.

הגבוה הסיע אותם להסעה שיצאה מהתיכון.

למרות שהיא יכלה לקבל כל מה שרצתה, זה מה שהיא בחרה.

לפני שש שנים, כשהיא חגגה בתמצווש, כתבתי את הפוסט הזה:

לתום יש מחר מסיבת בת מצווה. היא תלבש שמלה לבנה ארוכה ותנעל נעלי בובה לבנות, השיער שלה יהיה מסודר יפה ותנצוץ בו טיארה קטנה. היא לא תהיה חנוטה במיני צמוד, לא תנעל נעלי עקב והיא לא תהיה מאופרת. היא תהיה ילדה בת 12 מאושרת מאד.

אין כמעט אישה שלא חלמה שתיוולד לה ילדה קטנה ויפה, כמו בובה, שתוכל להלביש אותה בשמלות קטנטנות, לנעול לה נעליים ולעשות לה קוקיות בשיער עם סרטים.

אין אישה שלא חשבה על זה שכשהילדה הזאת תגדל הן ילכו יחד לקניון, ישתו הפוך תואם כמו בסטיז ויורידו הכל מהמדפים של זארה במכירת סוף עונה.

איפה עובר הקו בין הפנטזיה הלגיטימית הזאת לבין השלכת הבעיות שלך על הילדה?

ילדה בארבי

לפני זמן מה ראיתי כתבה בטלוויזיה, שבה נראה אב גאה, שבתו בת השבע (!!!) מסתובבת לה בסופר פארם ובוחרת איפור, כי נגמרה לה המסקרה, וגווני הקיץ של הצלליות הגיעו כבר. אחר כך נלקחה אותה הפעוטה אחר כבוד למספרה, שם החליקו את שיערה לצמיתות כדי ש”תיראה כמו בארבי”. ולילדה היה שיער מהמם קודם!!!!

בשנים האחרונות הסתכלתי קצת על הפרסומים לילדים ושל מוצרי ילדים. המפרסמים עשו עבודה מצויינת בהכנסת גיוון. היום כבר לא מחפשים את הילדה בעלת השיער הבהיר החלק והעיניים הבהירות. להיפך, הולכים על היפה השונה טיפה, האקזוטי. איך ילדה בת 7 מקבלת את הרושם שהיא צריכה לעבור תהליך בלתי הפיך, שעולה מאות שקלים, ולהתאפר (אבל רק לאירועים!) כי אחרת היא לא תהיה מאושרת?

התשובה, כמובן, נעוצה בהורים שלה. במקום לספר לה כמה היא יפה, אהובה, נדיבה, חכמה וטובה, הם בחרו, במודע או שלא במודע, לשדר לה שהשיער שלה לא מוצלח, שלו רק היה לה שיער אחר, חייה היו משתנים לבלי הכר.

למה לא לתקן מה שאפשר?

הספר, שהסכים לעשות החלקה לילדה בת שבע, העלה דווקא טענה שיש לה מקום: אנחנו עושים לילדים הרבה תיקונים “קוסמטיים” שכל כך נכנסו למיינסטרים, שאנחנו לא חושבים עליהם אפילו, כמו יישור שיניים, הסרת שיער. למה שלא נתקן כל מה שאנחנו יכולים לתקן, כדי לעשות את הילד מאושר יותר?

ואז הסתכלתי על עצמי רגע במלוא האכזריות.

נכון, גידלתי ילדה אחת עם כף רגל מעוותת להרגיש מושלמת ולהקרין את זה לעולם, ואחר כך כתבתי על זה ספר, כדי שגם הורים שלא מסוגלים להגיד את זה לילד שלהם יוכלו דרך הספר להעביר את המסר שהשוני בינינו הוא מה שיפה, ושכל אחד הוא מושלם כפי שהוא.

אבל לקחתי אותה ליישור שיניים עם כל בני גילה, ושנים אחר כך הצעתי בעצמי החלקת שיער (והיום היא לא רוצה לחזור עליה).

נכון, גידלתי ילדה אחת יפה באופן קיצוני, סירבתי לשלוח אותה לדגמן בגיל צעיר, וכנראה שעשיתי משהו טוב בחינוך שלה, כי היא לא מוכנה ללבוש קצרצר או חושפני מדי, ואין לה אף פריט איפור, והיא כבר בת חמש עשרה.

אבל בעוד שאני לא מרשה לגדל ציפרניים, אני מרשה לה לשחק בלקים מכל הסוגים, ואנחנו אכן שותות את אותו הפוך, ואפילו חטאתי פעם בקניית מכנסי ג’ינס זהים לשתינו (מה לעשות שבזארה אני מידות ילדים?) שהיא אוסרת עליי ללבוש באותו זמן איתה. לחגיגות הבתמצווש מחר יש לנו שמלות מאותה סדרה, אבל קטלתי באיבה יוזמה שלה לעשות פן במספרה ולהרוס את הבקבוקים המושלמים שלה.

נכון, נכנסתי בכל מי שהעז לרמוז שהקטנה שלי פחות יפה רק כי היא נולדה עם עיניים חומות ושיער חום, ולא בהירה כמו אחיותיה, ואמרתי לכל העולם ולה שחיכיתי זמן רב לשילוב המהמם הזה, שהוא האהוב עליי מכולם (אמת), והיא גדלה באמונה שהיא מושלמת.

אבל מאחר שהיא נולדה עם תופעה מוזרה של שיער שחור כמעט פרוותי באזור המרפק (ולא בשום מקום אחר), כשהיא אמרה לי, בשיא השלווה, שהיא לובשת ארוך בקיץ כי אין לה כוח להתמודד עם הבנים שלועגים לה, הצעתי לה, כאחת מהאפשרויות, להסיר את השיער הזה לצמיתות, והיא, לאחר התלבטויות רבות (כי אני יפה גם ככה, והם סתם סתומים) בחרה באפשרות הזאת.

יש גבול?

איפה עובר הקו בין קניית פריט לבוש זהה לבין להתלבש בעצמך כמו ילדה בת שלוש עשרה, באאוטפיט זהה לגמרי לזה של המתבגרת שלך, כמו אחת האימהות בכתבה? איפה הגבול הדק בין איפור קליל לבוק הבתמצווש לבין מסקרה, צללית וליפ גלוס לבית הספר? מה ההבדל בין לקום חצי שעה מוקדם יותר בבוקר כדי לאסוף שיער הדוק לבין החלקה וצבע לילדה שרק לפני שנתיים למדה ללכת? מה ההבדל בין יישור שיניים להגדלת חזה בגיל 15?

נכון שכשאני מציגה את זה ככה, אינטואיטיבית יש דברים שנראים לכם “בסדר” וכאלה שלא?

אבל למה? האם כולנו נפלנו כבר בפח של האדרת מראה חיצוני כזה או אחר? האם לא אותו הכלל צריך להיות מיושם תמיד? האם לא הייתי צריכה לתמוך בילדה שלי וללמד אותה להתמודד מול הבנים המציקים (יותר ממה שכבר עשיתי) ולא לספק לה פתרון קל? מאידך, יש היום נשים שלא מסירות שיער בכלל, כי מה שטבעי הוא גם יפה, ואני חייבת להודות שזה לא יפה בכלל בעיניי, שלא לדבר על כך שזה לא נוח.

הילדות שלי צועקות עליי בכל פעם שאני מכריזה שאני רוצה לרזות. הן טוענות שאני לא שמנה, ושאני יפה בדיוק ככה. אני מסכימה איתן, ואומרת להן שהסיבה לרצון הזה שלי היא שלמרות שאני כוסית על גם ככה, לא נוח לי עם המשקל. קשה לברך שלי, קשה לנשום לפעמים, וקשה לרקוד.

ואם אין כלל אחד, אלא רק גבול אינטואיטיבי, האם לא כל אחד רשאי לשים את הגבול הזה כפי ראות עיניו? איפה עובר הקו העדין בין הפעלת שיקול דעת הורי לבין לתת לבעיות הנפשיות שלנו להכתיב את המדיניות?

לי יש תחושה שמה שאני עושה הוא טוב ומאוזן, לעומת הדברים שסוקרו בכתבה, אבל אני בטוחה שיהיו כאלה שיגידו שהגזמתי לצד הפוריטניות, ויהיו כאלה שיגידו שהגזמתי לצד המתירנות, ואני שואלת את עצמי – האם אני באמת יודעת לעשות את ההפרדה?

כך או כך, תאהבו את הילדות שלכם, וגם את הילדים, בדיוק כמו שהם. תגידו להם בלי לחשוש שהם מושלמים. תנו להם לעמוד בזרקורי העיניים שלכם ולהרגיש את זה. אין שום איפור או בגד שיכולים לחולל את הנס הזה לביטחון העצמי של ילד.

ומזלטוב לקטנה המושלמת שלי!

שש שנים לעתיד

אם נחזור למה ששאלתי אז, כנראה שעשיתי משהו נכון, כי הקטנה שלי צמחה להיות אישה קטנה, יפהפיה, בוגרת, אחראית, מצחיקה, חמה וחכמה למות. אין לה שום צורך להיות מי שהיא לא, להיראות יום אחד מבוגרת מגילה, להוכיח משהו למישהו או לברוח מהתמודדות.

מזלטוב לסיום התיכון, ילדת השוקולד המושלמת שלי.

צילום: אסף אמברם