אנחנו כבר תרמנו במשרד
בטורו בידיעות אחרונות כתב פעם רענן שקד: “גיוס חובה הוא עדיין הכרח בטחוני וקיומי וחובה ישראלית בסיסית, אבל גם הכרח מצער; הכרח שגודע, בתזמון אדיר, התפתחות אזרחית, הגיונית, של חיים צעירים…. ובכל זאת, פה ושם, יש אנשים שיודעים, כבר בגיל שמונה עשרה, שהם עומדים לעשות בזמן הקרוב משהו שעשוי להיות תרומה גדולה ומשמעותית הרבה יותר לתרבות, לחברה, לקהילה… אז הם לא תרמו בצבא, הם תרמו יותר מחוץ לצבא.“
בדרך כלל אני אוהבת לקרוא את הטור של רענן שקד, אבל באותה הפעם עלו בי דמעות של כעס.
חשבתי לעצמי – יש אנשים שבגיל שמונה עשרה יודעים שהם עומדים לעשות משהו גדול??
כמעט כל האנשים בגיל שמונה עשרה, בהשפעת הורמונים ואשליות הגדלות שגיל הנעורים אינו יכול בלעדיהן, משוכנעים שהם עומדים להיות הדבר הגדול הבא! מה היה קורה לו היו נותנים לכל מי שחשב כך להתחמק ממילוי חובתו האזרחית? זה קל לומר – תראו את בר רפאלי, אבל כמה בנות התחתנו כדי להתחמק משירות לטובת קריירה שלא היתה? ובינינו, לא ראיתי שאומות העולם אוהבות אותנו יותר בזכות בר, והיא גם לא תיווכה, עד כמה שידוע לי, בשום הסכם שלום. בר רפאלי הועילה, בעיקר, לבר רפאלי, ואין שום דרך להפוך את הדאגה שלה לעצמה למעשה פטריוטי. אני משוכנעת שגם כשהגברת דפני ליף לא התגייסה (מסיבות אלו או אחרות, אני לא נכנסת לזה כאן וזה גם לא מעניין) היא לא חשבה לנצל את הזמן שהתפנה לה לטובת מרי אזרחי. זה משהו שפשוט קרה.
בינינו, רוב המתחמקים משירות הם פשוט זה, מתחמקים.
בחדשות סוף השבוע לפני זמן מה ראינו את הבנות שהולכות לים בשבת עם החבר ומעלות תמונות לאינסטוש בביקיני, ואז מגיעות ללשכת הגיוס עטופות מכף רגל עד ראש ומנשקות ספר תהילים. ללא ספק דוגמה מובהקת לדור שיצעיד את המדינה קדימה.
אין תפקידים קטנים
אני אדם יוצר. אני כותבת כבר מילדות, ותמיד ידעתי שאכתוב. עם זאת, לא הרגשתי שהשירות הצבעי גדע את התהליך בנשמתי הרכה. להיפך, החוויה היתה חדשה לי, זרה ומוזרה, והיא נתנה לי רובד אחר למחשבה, מימד נוסף לראיה ועומק ליצירה שלי. נהניתי לצאת מהבועה שגדלתי בה ולראות אנשים משכבות אוכלוסיה אחרות. היתה חוויה בעיניי לקבל פקודות ואחר כך לחלק פקודות, ובסך הכל נהניתי מאד מהשירות שלי.
אין תפקידים קטנים, יש רק אנשים קטנים.
בתחילת השירות הייתי סוג של פקידה. נכון, יכולתי להסתפק בלהכין קפה ולתייק, אבל נכנסתי לבוס שלי (אזרח) ואמרתי לו: “שתדע, שאני לא סתם פקידה. אני דוברת אנגלית, וזה יכול לעזור לך עם האמריקאים, ואני רוצה להיות בישיבות ולדעת כל מה שקורה פה.” למזלי, הוא שיתף איתי פעולה. אז גם הכנתי קפה ותייקתי, אבל גם הייתי מעורה באחד הדברים היותר מעניינים שקורים בצה”ל. לאחר שלושה חודשים כבר נשלפתי לקורס קצינות, ואחריו עשיתי עוד מגוון תפקידים עד שהגעתי לגבעתי, אהבתי הגדולה. גם שם, יכולתי לבצע את תפקידי ולמחוק בכל יום עוד יום מטבלת היאוש. במקום זה עשיתי משהו אחר, יצירתי ומלא בהומור, וספגתי את החוויות, גם הקשות יותר, כי אני אדם יוצר, וכל זה רק הועיל לי. אני נזכרת בימים ההם בגעגועים, ומלמדת את בנותיי שלהתגייס לצה”ל זו לא רק חובה, זו זכות.
דור
אבל כל מה שאמרתי עד כה לא העלה בי דמעות. מה שצבט לי את הלב ככה היתה המחשבה על דור. אני לא מכירה את דור. דור הוא חייל קרבי בגבעתי, בגולני, בצנחנים או בכל יחידה אחרת. ברגע זה דור רץ בחום עם שכפ”ץ וקפל”ד ונשק. בלילה הוא ישכב על קוצים במארב, ובחורף ירטבו לו הרגליים ויהיה לו קר, אבל דור ישמור עליי, ועל רענן שקד, וגם על בר רפאלי, שתהיה לה מדינה לחזור אליה. גם דור רצה ללמוד להיות מרפא אלטרנטיבי, או לנגן גיטרה באס בלהקה. במקום זה הוא רואה את החברים שלו נהרגים לידו, ומשהו בנשמה שלו באמת נסדק ללא הכר, אבל הוא שם, כי הוא יודע שאין ברירה, שזה חשוב והכרחי, והוא גאה במה שהוא עושה, והוא מתנחם בחברים שנשארו לו, שגם הם אוכלים איתו את אותו חרא.
ואז דור מגיע סוף סוף הביתה לחמשוש, ואחרי שהוא ישן עשרים שעות ואוכל כל מה שיש במקרר הוא פותח את העיתון או את הטלוויזיה ומגלה שהוא אזרח מדרגה שניה, שלו לא ניתנה הבחירה לשרת או לא לשרת. הוא אפילו לא העלה על דעתו שיש בחירה כזאת, ובעוד שאחרים המשיכו בהגשמת חלומם לעשות משהו גדול, או סתם ללכת לים עם החבר, הוא שוכב בבוץ.
אז אתם יודעים מה? גם אם בזבזתם שלוש שנים בלבישה ופשיטה של המדים בתפקיד ג’ובניק, ולא הפקתם מזה כלום, ואולי גם צה”ל לא הפיק ממכם כלום, בכל זאת יש לזה ערך. הייתם צריך לעשות זאת רק בשביל שלדור תהיה הרגשה טובה כשהוא נותן את חייו בהגנה עלינו, כדי שהוא ירגיש שכולנו, מי פחות ומי יותר, נמצאים באותו בוץ.
אור
עד לפני מספר חודשים נאבקתי על הגיוס של בתי, אור, ילדה מושלמת שצה”ל זרק מכל המדרגות רק כי יש לה סינדרום שהם לא שמעו עליו (ושאין לו כמעט שום השלכות על הכשירות שלה לשירות!) ואז טרטרו אותנו ככה עם בקשת ההתנדבות שלה שכבר בא לנו להקיא.
הנה הפוסט בפייסבוק, שקיבל מעל אלף לייקים ומאות שיתופים.
אז נכון, אני מורעלת, ומתתי לראות כאן מדים בסל הכביסה, אבל לא בגלל זה התעסקתי עם זה שנה כבר. הילדה היתה חיה טוב גם בלי הגיוס, ואין לי ספק שלמרות הנתונים המושלמים שלה גם צה”ל היה מסתדר יפה בלעדיה.
נאבקתי כי לשרת בצה”ל זו זכות של כולנו, של כל מי שאוהב את המדינה הזו, את העם הזה, וזו זכות שלפעמים צריך להילחם עליה. היא שווה את זה.
אז כל החברים שלי בפייסבוק באו לעזור לי, והביאו גם את החברים שלהם, ואלה הביאו את החברים שלהם, והסוף, כמו תמיד אצלי, היה טוב. גם רמ”דית מתנדבים וגם מש”ק מתנדבים של חה”א עברו לעבוד איתנו צמוד, ותוך חודש הילדה הגיעה לביה”ס לטיס, לתפקיד שתואם את הכישורים שלה. אסור לי להעלות תמונה שלה במדים, היא מאד מקפידה על זה, אז תצטרכו להאמין לי לגבי גודל החיוך שלה. בימים אלה היא מתמיינת לקצונה. כפרעליה. ואני מכבסת מדים.
השבוע קיבלה איל צו ראשון. אצל אחרים זה אולי סימן לחרדות. אצלנו זו שמחה גדולה.
הילדים של כולנו
אני אגיד רק משפט אחד על זה. אני בעד. כל מי שלובש מדים הוא הילד של כולנו. רק מה, כשהילדים שלי עושים משהו רע, אני מענישה אותם. לא ככה?
