כבר שנים, בערך מגיל 7, אני שרה בטקסי יום הזיכרון.
התחלתי “בשדמות בית לחם” בכיתה א’, “דודו”, “באב אל וואד”…”האמנם”, “שחמט”…
“בכל שנה בסתיו גיורא”, בכל שנה הריטואל הידוע, קטעי הקריאה הנבחרים, השירים הנוגעים, החזרות המשעשעות, הצחוקים של “נבחרת הטקסים” בתיכון. והטקסים. שיא השיאים של השנה. החולצה הלבנה. הצפירה. המעמד. ההורים השכולים. השקט. ההתרגשות של לעמוד מול כולם ולשיר עבורם, רק עבורם.
כשבגרתי, נשאתי עימי את משימת הטקסים אל הצבא, אל היישוב בו אני גרה. אל הבית. ובשנים האחרונות, שיר אחד הולך עימי בכל שנה: “למות במותך”, שיר יווני במקור, שתורגם ע”י יעקב גלעד.
בכל שנה מבקשים ממני לשיר אותו והוא נכנס לי לנשמה, לעצמות, לנשימה:
לא, לא אוכל לשכוח
את גופך נח ללא חיים
לא, לא אוכל לשכוח
אלוהים אין פה רחמים.
הו אילו רק יכולתי ללכת
ולמות במותך
או אילו רק היה בי האומץ אז הייתי איתך
הו לא אשמח אף פעם
במקומך לא יהיה שני
הו לא יהיה שום טעם
הלוואי מתתי אני.
כמו אבן מתגלגלת
לא אמצא פשר לחיי
הו דרך מקוללת
מי ישים קץ ליסוריי?
או אילו רק יכולתי ללכת
ולמות במותך
או אילו רק היה בי האומץ אז הייתי איתך.
משנה לשנה קשה לי יותר לשיר אותו, אני אמא לחיילים.
ובכל זאת בכל שנה בטקס, עומדת על הבמה מול כל היישוב ושרה אותו בהתרגשות גדולה.
מסיימת עכשיו, עוד מעט הטקס, החולצה הלבנה מוכנה, קטעי הקריאה שוננו והשיר…
מתוך טקס יום הזיכרון 2016, גבעת אבני
