…Sorry seems to be the hardest word

“סליחה” היא המילה הכי קשה.

זוכרים את השיר הזה של אלטון ג’ון?

מגיל צעיר היתה לי בעיה עם התנצלויות. גם בגלל שאני תמיד צודקת, וגם בכלל.

בא הגבוה לחיים שלי, והראה לי שאפשר גם אחרת.

קינאתי בכמה קל בא לו ה”סליחה, אני מצטער!”

התחלתי להתאמן על זה, אבל לא סתם. להגיד משהו מהשפה ולחוץ זה קל. אני התעקשתי באמת לחשוב ולקחת אחריות על הסיטואציה.

כשעברתי לדבר את השפה החדשה, לראות בראיה החדשה, זה נהיה לא רק קל, אלא מובן מאליו.

כשרואים את השני שקוף מבינים באמת את הרגשות שלו בלי לנהל בראש איזה “כתב תביעה” או “כתב הגנה”.

כשמסתכלים ככה, קל לקחת אחריות על הצד שלי במצב, בלי שום קשר לצד שלו, ובלי שום קשר אם אני צודקת או לא. לא רלוונטי.

יש רק מקום אחד שבו אני לא מתכוונת לבקש סליחה, ושיתפוצץ העולם, וככה הסברתי גם לגבוה.

תחשבו לשניה שנתתם לי סטירה בלי כוונה.

סביר שמיד תגידו – אוי!! סליחה!! סליחה!! לא התכוונתי!! זה כואב?? סליחה!!

נכון?

אבל אם תוך שבריר שניה החזרתי לכם סטירה מצלצלת…

עדיין בא לכם להתנצל?

נכון שלא?

אז זה מה שאני אומרת – תבחרו: ענישה או התנצלות.

על כפות המאזניים של העבירה צריך להיות משהו שיאזן אותה, אבל משהו אחד!

הענשתם? ותרו על התנצלות. כפות המאזניים התאזנו.

עכשיו בואו ניקח את זה לשפה החדשה שאני מלמדת.

הסטירה היא לא פיזית (על זה אין מחילה בכזאת קלות, ולפעמים לא בכלל), אבל היא לא פחות כואבת, גם אם הצד השני לא התכוון לפגוע.

אז יש שתי אפשרויות –

1. להיכנס בו חזיתית על זה.
2. לעשות לו “תורת הפשוט” ולהגיד – מה שעשית עכשיו נורא הכאיב לי.

זוכרים את המשוואה?

אופציה 1 היא ענישה. היא תניב לכם ברוב המקרים ריב, כששני הצדדים מרגישים פגועים. התנצלות לרוב לא תקבלו, וגם אם כן, תסמכו עליי, היא לא כנה.

אופציה 2 משחררת את הצד הפוגע מלהתגונן (צריך רק לעשות את זה נכון, כן?) ואז הוא יכול לקחת אחריות על המעשים שלו ולהתנצל, הפעם באופן כן.

אופציה 1 בונה חומה.

אופציה 2 בונה ארמון.

והנה השיר: