הקיבוצניק

59cabfe1c0e66.jpg

“ינון, יא זבל, תפתח את הדלת!”

עד אותו רגע הוא עוד חשב שיוכל להתעלם מהדפיקה בדלת. כוסומו הקיבוץ הזה. כולם חושבים שהם יכולים לבוא לבקר כשבא להם, בלי להתקשר קודם. לאמא שלו במיוחד היתה נטיה כזו לנחות עליו בלי הודעה מוקדמת, ולא פעם היא גם נכנסה בלי לדפוק ותפסה אותו במצבים מביכים. הוא למד לנעול את הדלת.

גם עכשיו, בשישי אחר הצהריים, כשהוא רצה רק להיות עם עצמו, לנוח ואולי לקרוא איזה ספר טוב, באה הדפיקה הזו בדלת והפריעה את מנוחתו. הוא קילל על הטלוויזיה שהשאיר דלוקה וקיווה שמי שזה לא יהיה יחשוב שהוא לא נמצא או ישן וילך, אבל אז נשמעה דפיקה נוספת, חזקה יותר, וקול נשי שלא היה אמו ולא אף אחת מאחיותיו צעק: “ינון, יא זבל, תפתח את הדלת! הבאתי בירות!”

הקול הזה היה מוכר לו היטב. הוא חייך וקם לפתוח את הדלת.

ענבר היתה אחותו הקטנה של עידו, חברו הטוב מילדות. בתור ילדה קטנה היא נדבקה תמיד לגדולים, ולא משנה כמה ניסו להיפטר ממנה. אחר כך כבר לא היה אכפת להם והיא נהפכה לחלק מהחבורה. הוא חשד בשלב מסויים שיש לה משהו אליו, אבל עידו היה הורג אותו, אז הוא התייחס אליה כמו אל אחות קטנה עד היום שהיא עזבה את הקיבוץ.

חוץ ממנו וממאיר, אף אחד מהחבורה הזו כבר לא היה בקיבוץ. עידו היה בסינגפור, מגלגל עסקים גדולים, חלק מהחבר’ה המשיכו ללימודים גבוהים וענבר, כך שמע, הכירה אחרי התואר הראשון במשפטים את אחד מאנשי העסקים הידועים והעשירים בארץ והתחתנה איתו.

גם הוא חלם פעם להיות איש עסקים, ואפילו עבר לתל-אביב ולמד מנהל עסקים, אבל אז אמא שלו חלתה והוא חזר לקיבוץ כדי להיות איתה בימיה האחרונים. ימיה האחרונים התמשכו על פני חמש שנים ואז היא החלימה כליל. ככה זה עם אמהות פולניות. בשלב הזה הוא כבר השתלב בעבודה בקיבוץ, ואפילו יישם פה ושם את הידע שלו בניהול. בגילו, לא היה לו הכוח, או האומץ, לעזוב את החממה הבטוחה, לחזור לחיות באיזה חור מעופש בדרום תל-אביב ולקוות למצוא עבודה שתקיים אותו. הקשרים שהיו לו בזמן הלימודים כבר מזמן התקדמו הלאה, וגם הידע שלו כבר לא היה מעודכן.

“יאללה!! אני לא אעמוד פה כל היום!”

הקול של ענבר החזיר אותו להווה, והוא פתח את הדלת.

זאת היתה אותה ענבר, עם עיני השקד שלה והרגליים הארוכות, אבל אחרת לגמרי. שיערה הארוך היה אסוף ומהודק על קדקודה, היא היתה מאופרת בקפידה ולבשה חצאית שחורה צמודה שירדה עד ברכיה וחולצת משי תכולה קשורה בצוואר. על ידה התנוצצה טבעת יהלום גדולה.

“נו, מפגר. אתה נותן לי להיכנס או מה?” היא אמרה כאילו לא עברו לפחות עשר שנים מאז ראה אותה לאחרונה, ואז היא דחפה אותו ונכנסה פנימה, מורידה מעליה את נעלי העקב בבעיטה. “איפה יש לך פותחן?”

ינון התאפס על עצמו וסגר אחריה את הדלת. “במגירה האמצעית. יש לי גם בירות במקרר.”

“יופי,” היא אמרה, “נשתה את הבירות הזולות שלך אחרי שנסיים את אלו וכבר נהיה שיכורים.” והיא פתחה שני בקבוקים של בירה בלגית כהה שינון לא הכיר. היה לה ריח משגע, והטעם לא איכזב.

הם לקחו את הבירות והתיישבו על הספה היחידה בסלון הקטן, כל אחד בפינה אחרת וענבר פיזרה את שיערה הארוך כך שנפל עד מעבר לכתפיה. היא ניערה את ראשה ולרגע הוא ראה בה את אותה הילדה מפעם. הם לגמו בשתיקה ונהנו מהבירה הצוננת, ואז הוא שאל אותה מה חדש איתה, והיא סיפרה על התפקיד כיועצת משפטית בחברת ענק, על עשרות האנשים שהיא מנהלת והתיקים החשובים שניצחה בהם. היא סיפרה גם על בעלה, שהיא כמעט לא פוגשת, ועל הילדה שלהם, שהיא מנסה לפגוש קצת יותר.

בקבוק הבירה השני התחלף בשלישי.

“אז מה את עושה בקיבוץ?” הוא שאל.

“זה שילוב,” היא ענתה וחייכה. “יש פה קרוב איזה מיזם מעניין שחשבנו לקנות, אז באתי לבדוק מקרוב, וחשבתי שזה ייתן לי גם הזדמנות לנוח קצת, וגם לחזור ולראות את הקיבוץ ואת האנשים מהילדות, וגם לראות אותך.”

“אותי?”

“כן. מה חדש אצלך?” היא אמרה ופתחה את קשר הבד התכול על צווארה.

“אצלי? חוץ מכאב ראש, שום דבר.”

“כואב לך הראש? אוי, מסכן. שים אותו פה,” והיא הצביעה על ירכה, “ואעשה לך עיסוי ברקות. אני אלופה בזה. בוא כבר, נו,” היא אמרה כשראתה אותו מהסס, “אני מבטיחה לא לנשוך.”

‘אבל אני לא מבטיח,’ הוא חשב לעצמו והניח את ראשו בחיקה המבושם. אצבעותיה הרכות החלו לעסות את צדי ראשו וזה היה באמת נעים מאד. כאב הראש התרחק והלך, ואיתו העכבות שהיו לו בדרך כלל. הוא סיפר על החלומות שלו, שעכשיו כנראה כבר לא יצא מהם כלום, על העבודה בקיבוץ, שהיתה לגמרי אחלה, והיו אפילו רגעים ממש טובים, אבל לפעמים הוא פשוט הרגיש כלוא. הוא סיפר על ההיא שאהב ואיך זה נגמר כשחזר לגור בקיבוץ, ועל ההיא מהקיבוץ ליד שפגש בפאב ושברה לו את הלב. אחריה כבר לא היה לו חשק להסתבך עם אף אחת בכלל. “לנשים,” הוא אמר לה, “יש פוטנציאל פגיעה אינסופי.”

היא צחקה צחוק רך ונמוך ועברה לסרק באצבעותיה את שיערו. ציפורניה העבירו בו צמרמורת קלה, והוא חש בזקפה מתעוררת.

“תראי מה עשית,” הוא אמר והצביע לכיוון מכנסיו. דרך הבד הרך אפשר היה לראות בבירור מה מתחולל שם.

היא צחקה שוב את הצחוק הזה שלה, שרק העצים את הגירוי: “אווווו, כל זה בשבילי?” והיא הושיטה כף יד מטופחת שעליה יהלום גדול וליטפה את הזין שלו. כשהתכופפה לעברו נחו השדיים שלה ממש על פרצופו. היא לא לבשה חזיה, והוא יכול היה להרגיש אותם דרך בד החולצה הדק. הם היו מוצקים מאד. הוא משך באחד הקצוות התכולים שהיו פעם קשר והרחיב את המחשוף עד ששד אחד ברח ממנו, ואז הוא הכניס את הפטמה לפיו. היא גנחה קלות, הכניסה את ידה אל תוך התחתונים שלו והקיפה באצבעותיה את הזין שלו, שהיה כבר קשה כמו אבן ובמלוא גודלו המאד מכובד. היא שפשפה אותו שלוש או ארבע פעמים, סוחטת גם ממנו גניחות עמומות, והוא ניסה ככה, במהופך, לשלוף את החולצה שלה מתוך החצאית ולהסיר אותה, אבל אז היא עצרה פתאום הכל והזדקפה. היא קשרה את החולצה בחזרה וקמה, מחייכת כולה.

“טוב, נראה לי שאני צריכה ללכת.”

“נראה לך???” הוא זינק אחריה. “בואי הנה! לאן את הולכת?? למה??”

“שנים הייתי מאוהבת בך ולא שמת עליי. אולי כדאי שגם אתה תרגיש איך זה.” היא אמרה, אבל עדיין חייכה חיוך שובבי.

“אני מצטער, טוב? זאת לא אשמתי! עידו היה הורג אותי! עכשיו, איפה היינו?”

הוא בא לחבק אותה, חפן את פניה בידיו ונישק אותה. היא נענתה לו, להוטה ונלהבת, והוא החל לנוע ביחד איתה חזרה לעבר הספה.

“אני חושבת שאולי בכל זאת אלך,” היא אמרה, נחלצה מידיו והחלה ללכת לכיוון הדלת, והוא הרגיש שעוד רגע הוא עולה באש או משתגע או שניהם.

“בואי הנה אמרתי לך!” הוא אמר, אולי קצת פחות רך. הוא הלך אחריה ותפס אותה בדיוק כשהגיעה לדלת. הוא מסמר אותה לדלת בכובד גופו, גבה אליו. היא צחקה. הוא הבין שהיא משחקת איתו משחק כזה, שמיועד להטריף אותו, והוא נטרף. הוא לחש לה באוזן: “אם את לא רוצה, רק תגידי לא,” אבל היא רק צחקה שוב. הוא הרים את החצאית שלה עד מתניה וגילה ישבן עגול ולבן בתחתוני חוטיני ורודים. הקשר התכלכל בחולצה נכנע והחולצה נפלה אל הרצפה. הוא לא יכול היה להתאפק, שלף את הזין מהתחתונים והתחכך בין שני הפלחים המושלמים של הישבן שלה, חופן בידיו את שדיה, שאכן היו עגולים ומוצקים כפי שחשב. היא גנחה וניסתה להאבק בו, אבל הוא היה כבד ממנה ואחז את שתי ידיה מעל ראשה על הדלת.

בדיוק כשחשב שהזין שלו עוד רגע מקבל חיים משלו וחודר אליה ככה, מאחורה, בלי שום תכנון, היא צללה למטה והשתחררה מאחיזתו. היא הסתובבה אליו, אחזה באברו והכניסה אותו לפיה בתנועה חלקה אחת. עכשיו היה זה תורו לגנוח, והוא הניח את מצחו על הדלת הקרירה ופשוט התמסר למגע הלשון והשפתיים שלה. הוא לא היה בטוח שיצליח להחזיק מעמד עוד זמן רב, אבל היא הפסיקה, נעמדה וברחה ממנו. הוא כמעט נפל בניסיון לרדוף אחריה ונעצר לרגע להוריד את מכנסיו ותחתוניו. לא היה הרבה לאן לרוץ בדירה הקטנה, ואחרי דקה של ריצה וצחוק פרוע של שניהם הוא תפס אותה ליד הספה והוריד אותה על ברכיה, פלג גופה העליון על הכריות הרכות.

“את חושבת שתוכלי לברוח ממני, אה?” הוא אמר ואחז ביד אחת בשיערה הארוך. היא השמיעה צווחה קטנה.

“נראה לך?? את שלי!” הוא אמר והפליק בידו השניה על ישבנה. טביעת כף ידו באדום הצטיירה שם מיד, והמראה גירה אותו לאין שיעור. הוא משך והוריד את התחתונים הזעירים וחדר אליה מלוא גודלו. היא גנחה בקול, והוא היה אסיר תודה על שהשאיר את הטלוויזיה דולקת. הוא רכב עליה, חודר בכל פעם בכוח, עד הסוף, כל הזמן אוחז בשיערה כאילו היתה סוסה אצילית ופראית. מדי פעם סטר לישבנה ונראה היה שזה הדליק גם אותה יותר, כי גניחותיה הלכו והתגברו ואז לפתע עלו לצעקה אחת גדולה, היא נרעדה כולה והוא הרגיש את ההתכווצויות בנרתיק שלה סוחפות גם אותו אל עבר שיא אדיר והוא התפרק בתוכה בצעקה שתאמה את שלה, ואז התמוטט על גבה, מתנשם בכבדות, והם שכבו ככה למשך מספר דקות, מותשים ושיכורים מכדי לזוז.

אחר כך הם התקלחו, ישנו קצת, דיברו עוד ואכלו, ואז שוב ישנו.

כשינון קם ענבר כבר לא היתה שם. היא לא השאירה לו שום טלפון או אמצעי אחר להשיג אותה, והוא לא באמת ידע מה היא רוצה ממנו, ואם עידו יהרוג אותו או לא. הוא ניסה לשכוח אותה ואת מה שהיה.

שבוע אחר כך צלצל הטלפון שלו ממספר לא מוכר במרכז. כשענה, הזדהה קול נשי בצד השני כמזכירתו של אחד הבכירים במשק. “קיבלנו עליך המלצה חמה,” היא אמרה. “אנחנו מבינים שלא היית בשוק מספר שנים, אבל מר כהן רוצה להזמין אותך לראיון למשרת סמנכ”ל שיווק, אם זה מתאים לך.”

הוא לא היה צריך לחשוב פעמיים, וגם לא לנחש מי היתה הממליצה.

‘אני הולך להפיל אותם בראיון הזה,’ הוא חשב לעצמו, ‘וענבר, תתכונני לראות אותי הרבה מאד!’

***

מתוך הספר “אהבה קצרה”. לרכישה הקליקו כאן

 

גל בלילה

גל בלילה, הבלוג של: גל ברקן

אם אתם מתחת לגיל 18, או פולניות מבוגרות, זה לא המקום בשבילכם! הפעם הראשונה שכתבתי אירוטיקה, עוד לפני ימי "חמישים גוונים", היתה ברומן הראשון שלי, "הסוד הקטן של יערה כוכבי". זה קרה לגמרי בטעות. מאז, זה קורה לגמרי בכוונה. סיפורונים קטנים על אהבה של גבר ואישה, כי בזה אני מבינה, שניגרים גם לחדר המיטות, ולא מתביישים לדבר על עונג.אבל מה אני חופרת? תהנו!

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר