תרגיל חטיבתי

59078391bc499.jpg

“אז מתי את יורדת?”

הרמתי את ראשי בחדות מצלחת האוכל המשמים שהיתה מונחת לפניי, לראות מי מעזה לשאול כאלו שאלות באמצע ארוחת הצהריים מול כל החטיבה. טוב, לא כל החטיבה. בכל זאת זה היה חדר אוכל קצינים, אבל עדיין היו שם מספיק אנשים.

הדוברת היתה קצינת הת”ש, לילך, והיא דיברה עם קצינת הספורט, עינת. שתיהן הוצגו בפניי אתמול, כשהגעתי לחטיבה אחרי נסיעה של חמש שעות באוטובוסים ובטרמפים, מפורקת מעייפות. הן הראו לי את אוהל הקצינות וסידרו לי מיטת שדה, שעליה פרשתי מיד את שק השינה שהבאתי מהבית, וככה, במדים, נפלתי לישון.

באמצע הלילה התעוררתי כל כך קפואה שלמרות הלחץ בשלפוחית קימה לשירותים לא היתה אופציה. הושטתי יד אל מחוץ לשק”ש, מצאתי את הדובון שלי ולבשתי אותו, רועדת בכל גופי. באוהל עמד ריח עז של נפט מהתנור שבער במרכזו, ואני הבנתי שבחוץ פי כמה וכמה יותר קר. פאקינג רמת הגולן.

בבוקר מצאתי את השירותים, שלא היו נוראים כפי שחשבתי, אולי בזכות זה שהיו מעט מאד בנות במפח”ט, ואז עינת ולילך לקחו אותי לארוחת הבוקר. בכלל, נראה היה שהשתיים האלו בלתי נפרדות.

“אז מתי את יורדת?” חזרה לילך על השאלה, אחרי שעינת לא ענתה.

“אה, ביום חמישי. כנראה לארבעה ימים. את יורדת?” ענתה עינת בשאלה משלה.

חייכתי לעצמי. עכשיו היה הכל ברור. מפקדת החטיבה שכנה רוב השנה ברמת הגולן, וכל מי ששירת בה סיגל לעצמו את הביטויים “לעלות” (לחטיבה) ו”לרדת” (למרכז, לחופשה…).

כולם חוץ ממני, כלומר.

בתור קצינת הקישור החטיבתית שכן המשרד הקטן שלי בצפון, כלומר צפון תל-אביב, ברמה, כלומר רמת אביב. לא הייתי חייבת גם לעלות לתרגיל החטיבתי הדו-שנתי, אבל החבר’ה שלי היו חמודים כל כך, ורציתי לוודא שמתייחסים אליהם היטב. המורל שלהם הרקיע שחקים כשהצטרפתי אליהם לגיוסים, אז באתי.

סיימתי את אותם דברים על צלחתי שהיו אכילים והלכתי עם עינת לאוהל המפקדה. לא היה לה באמת מה לעשות שם. תרח”ט הוא לא הזמן לבעיות ת”ש, ולכן התפלאתי קצת כשהתיישבה שם, אבל הנחתי שהיו לה סיבות משלה. תפסתי לי כיסא בשורה הראשונה, עם קציני הקשר, ובדקתי את המפות שהראו היכן נפרשו הכוחות בלילה. התכוונתי לצאת לשטח לבקר את החבר’ה אחר כך, והייתי צריכה לדעת איפה הם ממוקמים.

לעומת הקור של הלילה היה חם מאד באוהל המפקדה, שנאפה בשמש מהבוקר. הורדתי את הדובון, ואז את הסוודר, קיפלתי את שרוולי החולצה ופתחתי כפתור אחד, וזהו, לא היה יותר מה לעשות. לא הייתי מאלו שנשארות במכנסי מדים וטישרט לבנה. היה לי כבוד למדים. חוץ מזה, לא לבשתי שום דבר מתחת לחולצה. העברתי את הדרגות והכומתה לכותפות החולצה והקשבתי למה שהתרחש בקשר.

משב רוח קריר בישר לי שמישהו נכנס לאוהל עוד לפני שראיתי אותו, אבל לא פחות מכך עבר בחדר איזה משב של משהו אחר.

“אברום היה?”

הסתובבתי לראות מי הדובר, והתברר לי שזה אסף, קצין המודיעין. בערב מישהי מהבנות הציגה אותו בפניי, אבל הייתי כל כך עייפה שלא שמתי לב, מלמלתי איזה “נעים מאד” לא ברור ורשמתי לעצמי להגיד שלום יותר יפה אחר כך.

“אלקלעי בשטח,” לילך ענתה לו, ומבט מהיר גילה שהיא סמוקה לגמרי. אולי זה היה מהחום באוהל, אבל העיניים המבריקות שלה אמרו אחרת.

אל”מ אברהם אלקלעי היה מפקד החטיבה, ואף אחד חוץ מאסף לא העז לקרוא לו “אברום”, לא מאחורי גבו, ובטח שלא בפניו. אסף עשה את שניהם.

“טוב,” אסף זרק לחלל החדר בטון מהורהר, ואני הרמתי את עיניי מהמפה להתבונן בו. הוא היה גבוה, חולצת המדים היתה מתוחה על כתפיו הרחבות, ואפילו מדי הב’ הרפויים לא הצליחו להחביא ישבן מפוסל. שיערו הבהיר היה קצוץ קצר קצר ועיניו הירוקות הבהירות, מעל אף רומאי, נראו כאילו הוא נולד להיות חצוף.

החזרתי את עיניי בכוח אל המפות. הייתי בטוחה שיש לו משהו עם לילך, וגם אם לא, בטח עם אחת הבנות האחרות. מאד משעמם בערב במפח”ט, והאפשרויות מוגבלות. לא פלא שכל אורח שהגיע למשרדי מהחטיבה היה מספר סיפורים על זוגות שנוצרו והתפרקו, ועל קולות שנשמעים בלילות מהאוהלים, שהבד שלהם אינו חוסם שום רעש.

אסף התקרב אל שורת הכיסאות שלנו מאחור, ומכל הכיסאות הניח את ידיו על משענת הכיסא שלי ורכן מעליי להביט במפות. הוא גם הריח טוב, איכשהו, ואני הייתי מודעת מאד לטיפת הזיעה שהתגלגלה בין שדיי ונאספה אל חברותיה אי שם בחגורת המכנסיים. לא העזתי להישען לאחור, וישבתי שם, גבי זקוף, מילימטרים מגב הכיסא ומהאצבעות הארוכות שהיו מונחות עליו, והיה נדמה לי שזרם עובר בין האצבעות הללו לגב שלי.

לאחר מספר דקות, שנדמו בעיניי לנצח, אסף קיבל קריאה בקשר והלך, ואני חזרתי לנשום והשתדלתי להתרכז בחבר’ה החמודים שלי, שהיו אי שם בשטח.

אחר הצהריים הקפיץ אותי מג”ד גדוד 2 לשטח, והחבר’ה שמחו לראות אותי. הם סיפרו שישנו בלילה בשטח, עם הכלים, אבל שמתייחסים אליהם יפה ובסך הכל התרגיל עובר היטב. כשהשמש שקעה הם הדליקו מדורה קטנה ואני ישבתי איתם שם, מכורבלת בדובון שלי ולוגמת קפה שחור מכוס פח, כשנעצר לידינו רכב ואסף קפץ מתוכו, רענן כאילו לא בילה את הימים והלילות האחרונים בהכנת התרח”ט. הוא התיישב איתנו כאילו מישהו הזמין אותו, והחבר’ה, שנראה היה שהם מחבבים אותו מאד, הכינו גם לו קפה. הם פטפטו קצת על התוכניות למחר ואז אסף אמר: “יאללה. סגרנו באסטה להיום. גל, את חוזרת למפח”ט או ישנה פה?”

“ישנה פה, על שתי האבנים האלו,” אמרתי וצחקתי.

גם הוא צחק. “אז יאללה, עלי. אני אקפיץ אותך חזרה.”

נפרדתי מהחבר’ה ועליתי לרכב. הנסיעה היתה רועשת וקופצנית מאד, ואני נאחזתי בכל כוחי במושב כדי לא לעוף. אסף לא אמר כלום כל הנסיעה, לא שאפשר היה לדבר. חשבתי שהמתח הזה בין האצבעות שלו לגב שלי היה פרי דמיוני או תוצאה של החום באוהל. מה לו ולסג”מית צעירה, קצינת קישור, שבעוד יום לא תהיה פה יותר?

כשהגענו למפח”ט הוא הוריד אותי ליד אוהל הקצינות.

“תודה על הטרמפ,” אמרתי והתכוונתי להיכנס פנימה, אבל הוא אמר: “חכי רגע.”

הסתובבתי בפרצוף שואל. על פניו היתה הבעה מוזרה, לא בטוחה.

“תוכלי לבוא אחר כך לטריילר של המודיעין? אני צריך להתייעץ איתך על משהו לגבי מחר.”

רק למודיעין היה טריילר. ממוזג אפילו. משהו שקשור להגנה על המכשירים או תצלומי האוויר. לא ידעתי איך אני יכולה להועיל לו, אבל הנהנתי ואמרתי: “בטח. בעוד שעה ככה? אני חייבת להתקלח ולאכול משהו. הבנאדם לא יכול לחיות על קפה שחור, אתה יודע.”

הוא צחק. “אין בעיה. הקינוח עליי.”

“סגור.”

בשעה כה מאוחרת כבר לא היתה אף אחת במקלחות, ולתדהמתי היו מים חמים, ואני עמדתי מתחת לזרם, שוטפת מעליי אבק ועייפות, עד שהרעב התחיל להציק לי ממש. הטבחים כבר סגרו את המטבח ללילה, אבל בדרך חזרה לאוהל, מהרהרת בזה שאצטרך לאכול מנות קרב, מה שדווקא לא היה כל כך רע, ראיתי שהיתה מחלקה שחזרה לבסיס מהשטח, והמש”קיות שלהם עשו להם פרישה, כלומר פתחו שולחן מלא בכל טוב. בלי לחשוב פעמיים הצטרפתי לזלילה, למרות שלא הכרתי שם אף אחד. ככה זה בחטיבה, וחוץ מזה, עם דרגות הקצונה אף אחד לא היה אומר לי כלום.

עכשיו כבר הייתי שבעה, ולא ראיתי שום טעם ללכת לאוהל. פניתי בשביל והלכתי ישר לטריילר של המודיעין.

בחלון דלק אור, ואני דפקתי על הדלת ושמעתי את אסף צועק: “פתוח!”

נכנסתי והדלת עפה לי מהיד ונטרקה. המראה שנגלה לעיניי היה פשוט מדהים. אסף עמד מול מראה קטנה והתגלח. חצי פרצוף שלו היה עדיין מכוסה קצף. הוא לא לבש שום דבר מלבד מגבת לבנה למתניו. הוא הסתובב, וכשראה אותי עלתה על פניו הבעה מוטרדת מעט. “אה…. הקדמת,” הוא אמר.

רציתי למות ממבוכה באותה שניה. רציתי להסתובב וללכת משם, אבל העיניים שלי היו דבוקות לחזה שלו, שהיה שרירי לגמרי ובגוון מוקה, שובל של שיער בהיר יורד ממנו לכיוון הבטן שלו, שהיתה שטוחה וחזקה. לא קוביות של מפתחי גוף, רק שני פסים בצדדים שהדגישו את השריריות שלו. הגרון שלי היה יבש לגמרי. ניסיתי לבלוע רוק כדי להצליח להגיד משהו, אבל הפרצוף שעשיתי כנראה היה ממש מעורר רחמים, כי אסף פרץ בצחוק מתגלגל.

“את צריכה לראות את הפרצוף שלך! חחחחח! אף פעם לא ראית גבר עם מגבת?” ואז הוא הרצין: “אני מצטער אם גרמתי לך אי נוחות. פשוט אמרנו שעה, וחשבתי שיהיה לי זמן להתגלח גם. את יכולה לתת לי דקה לסיים?”

“בטח,” הצלחתי לקרקר, “אני אצא.”

“את לא צריכה לצאת. קור כלבים כבר בחוץ, והשיער שלך רטוב. שבי פה רגע, ואני מיד מסיים.”

הוא הצביע על כיסא ליד שולחן תצלומי האוויר, ואני נפלתי לתוכו בכבדות, כאילו הברכיים שלי לא ממש תפקדו.

אסף העמיד פנים כאילו הוא לא שם לב למצבי העגום, הסתובב למראה וחזר להתגלח, ואז שטף את הפנים בקערה של מים חמים. בשלב הזה הוא הבין שאין לו במה לנגב ידיים ופנים. המגבת היחידה בחדר היתה זו שעל מתניו. הוא הסתכל סביב בפרצוף נבוך ואז שאל: “את יכולה להסתובב רגע?”

הפניתי את פרצופי לתצו”ת ולמדתי אותן בכזו דריכות שאפשר היה לבחון אותי עליהן. המחשבה שהוא עומד מאחורי עירום לגמרי, עם צבע המוקה לאטה הזה שבטח נגמר בקו החגורה שלו, ואז…

מחשבותיי נקטעו, במזל, כשהוא אמר: “זהו. את יכולה להסתובב.”

הוא עמד שם וניגב את פניו במגבת. הוא כבר היה לבוש בדגמ”ח, אבל זהו. מה קרה? נגמרו החולצות בעולם? גל חום שטף אותי ומיהרתי להיחלץ מהדובון. היססתי שניה עם הסוודר, אבל חשבתי על זה שהוא לא שם לב אליי ממילא, וזה לא יראה לו כאילו אני מתפשטת, זה רק המוח שלי שעוד היה מלא מוקה לאטה.

אסף דווקא כן שם לב. הוא הרים גבה ושאל: “חם לך? אני לא רוצה להדליק פה מזגן או לפתוח חלון. שנינו אחרי מקלחת. אבל את יכולה להישאר עם טישרט.”

“אממממ… לא,” עניתי, “אני לא יכולה.”

“למה? אין פה אף אחד, ואני לא אלשין שלא היית מדוגמת.”

צחקתי. “לא, זה לא זה.”

“מתבאסת להיפרד מהדרגות?” הוא צחק, ואני צחקתי עוד יותר, ובטח זאת היתה הסיבה שאמרתי: “לא, אני פשוט לא לובשת כלום מתחת לטישרט, והיא לבנה.”

אסף הפסיק לצחוק ומבט ממזרי עלה על פניו. “עוד יותר טוב.”

חצוף. אמרתי לכם.

שיניתי נושא. “רצית להתייעץ איתי על משהו, לא?”

“אממממ…. כן.”

“נו, אז על מה זה היה?”

הוא התקרב אליי והתיישב בכיסא לידי, והוא הריח כל כך טוב שחשבתי שהעצות שלי ממילא לא יועילו כבר לאף אחד היום. הוא הסתכל לי ישר לתוך העיניים עם הירוק הזה שלו, והיה מהורהר לרגע, אבל אז נראה היה שהוא הגיע לאיזושהי החלטה, והוא תפס את הפנים שלי באצבעות הארוכות שלו ונישק אותי על השפתיים בעדינות.

“על זה.”

הראש שלי אמר ‘אוקיי. מה???’

הגוף שלי אמר ‘אוהו!’

הלב שלי אמר ‘הלך על כולנו.’

לא היה לי שמץ של מושג מה להגיד, ומזל שגם לא הייתי צריכה, כי הוא התרחק לרגע והביט בעיניים שלי שוב, ואני מניחה שהן היו רחבות מפליאה, כי הוא חייך ואמר: “הייתי בטוח שתתני לי סטירה,” ואז הוא התכופף אליי ונישק אותי ברצינות, ועכשיו השפתיים שלו היו גם רכות וגם קשות ותובעניות, והלשון שלו חדרה לפה שלי והיה לה טעם של קפה שחור וקצף גילוח ועוד משהו, וההלם שהייתי בו נשבר. שלחתי את הלשון שלי לפעולת תגמול בתוך הפה שלו, והרגשתי את הרגע הזה שבו שלהבת קטנה ניצתת לבעירה גדולה.

אסף הקים אותי מהכיסא וחיבק אותי אליו, והשפתיים שלו לא עזבו את שלי לרגע. חיבקתי אותו והעור החם של הגב שלו היה חלק כמו משי, ליטפתי אותו, העברתי עליו ציפורניים, ואז עברתי קדימה, לקימורים של החזה שלו. הפטמות הקטנות שלו היו זקורות וכל העור שלו היה סמור. התנתקתי ממנו כדי להביט וחייכתי.

ואז המבט שלי זלג למטה, ולרגע חששתי שההלם שהייתי בו יחזור. בד הדגמ”ח העבה היה מתוח כל כך שנראה היה שהכפתורים בחזית עוד רגע יתפוצצו ויעופו. לא היה לי זמן לחשוב אפילו על להיכנס להלם, כי אסף היה עסוק בפתיחת כפתורי החולצה הצבאית שלי. הוא הוציא אותה בחוסר סבלנות מחוץ למכנסיים שלי, וכשנפתח הכפתור האחרון כמעט תלש אותה מהכתפיים שלי. צחקתי, והוא עשה צעד אחד לאחור והתבונן בי. העיניים שלו היו בשני גוונים כהות יותר עכשיו.

“את צודקת,” הוא אמר, “את באמת לא יכולה להסתובב ככה.”

ואז הוא עשה את אותו צעד בחזרה אליי ונישק אותי שוב, ידיו משוטטות על גבי מתחת לטישרט, ואז יד ימין עברה קדימה ואצבע ארוכה אחת ליטפה את הפטמה הימנית שלי. נאנחתי קלות וזה הדליק אותו לגמרי. בתנועה אחת הוא הוריד ממני את החולצה וחיבק אותי אליו כך שעור היה צמוד לעור. לא טעיתי קודם. היה זרם ברור בינינו, ועכשיו הוא התגבר לממדי נהר ממש, מה שהסביר את תחושת הרטיבות שהתפשטה לי בתחתונים.

אסף התחיל נוע יחד איתי לכיוון מיטת השדה שלו, שהיתה מכוסה כולה ניירות. בלי להרפות ממני הוא שלח יד אחת אחורה וגרף את כולם לרצפה, ואז נפל לאחור והפיל אותי עליו. הגוש הנוקשה והחם במכנסיים שלו היה ברור מאד כנגד בטני, ואני השתוקקתי כבר להוציא אותו מהכלא ולחקור אותו, אבל לאסף היו תוכניות אחרות. הוא השכיב אותי על המיטה וכרע על ברכיו לידה, בקצה שבו לא היה הראש שלי. הוא פתח את המכנסיים שלי ומשך אותם למטה עם התחתונים. עברה בי המחשבה שהייתי צריכה להביא איתי את החוטיני היפים, במקום את החוטיני הנוחים, אבל הוא לא שם לב בכלל. כשמשך את המכנסיים כל הגוף שלי נסע למטה, כך שעכשיו הרגליים שלי השתלשלו מהמיטה והוא כרע ביניהן. הוא הפליט אנחת התפעלות קלה, ואני חשתי באודם שמציף את פניי, אבל רק לרגע, כי הוא דחף את הברכיים שלי לצדדים וצלל ביניהן. הנשימה שלי נעצרה כשהוא לא בזבז שום זמן על המסביב אלא הסתער ישר על מרכז העונג שלי, שכבר היה נפוח ופועם כולו. טוב, היה לו אחלה מודיעין. גנחתי בקול, והוא הניח את היד על הפה שלי, ואז נזכרתי בסיפורים על הקולות בלילות שכולם שומעים. שאבתי את האצבע שלו אל תוך הפה שלי ומצצתי אותה, והוא נאנח בשקט כאילו מבין מה מצפה לו, וחזר לתקיפה. נאחזתי באגרופים קמוצים בשמיכת הצמר הדוקרת, רעדתי ושתקתי והרגשתי איך מטען נפץ שלם הולך להתפוצץ בתוכי. נשכתי את האצבע של אסף והוא הפסיק לרגע וצחק. ניצלתי את ההזדמנות והתיישבתי על קצה המיטה.

“קום!”

“מה?”

“שמעת מה אמרתי לך. עכשיו תציית לפקודה. קום!”

הוא חייך וקם. הכפתורים במכנסיים שלו היו בדיוק מול הפנים שלי, ואני חיככתי את הבליטה בשפתיים שלי, ואז נשכתי אותה קצת.

“את מסוכנת,” הוא אמר.

“היית צריך לאסוף עליי מודיעין לפני שאתה תוקף.”

שלחתי יד ופתחתי את הכפתורים, והדגמ”ח הרחב נפל אל הרצפה. מתחתיו הוא לבש בוקסרים לבנים צמודים, ובתוכם היה ארוז הזין הכי יפה שראיתי אי פעם. לא ענק, אבל עם פרופורציות מצויינות. ליטפתי אותו דרך התחתונים, ואסף זרק את ראשו אחורה והתנשם בכבדות. לא יכולתי להתאפק יותר. הוא היה כל כך יפה. הסרתי מעליו בעדינות את התחתונים. הזין שלו עמד שם בדום מתוח לכבודי, חבוש כומתה והכל. לקחתי אותו ביד ואסף איגרף את ידיו לצידי גופו ונשם בכבדות, אבל אני רק עברתי עליו פעמיים לכל אורכו. בפעם השלישית השפתיים שלי כבר סגרו עליו, ואחד האגרופים של אסף נדחף לפיו כשהוא עצמו ניסה שלא לגנוח בקול. הכנסתי לפה רק את הכיפה במציצה קלה וחיככתי אותה עם הלשון, ואז החוצה, לאוויר הקריר. בפעם הבאה הכנסתי אותו עוד קצת, ואז עוד קצת, כך שחצי ממנו היה בתוך הפה שלי. האגן של אסף זז בלי שליטה כשהוא ניסה ניסה לגרום לי להכניס את כולו, אבל הוא לא נגע בראש שלי. אהבתי את זה. בפעם הבאה כולו נכנס, ובדרך החוצה הידקתי סביבו את השפתיים שלי, ואז נעצתי את הציפורניים בישבן המושלם שלו ועזרתי לו לזיין לי את הפה בקצב מהיר יותר. הראש שלו היה מוטה אחורה, האגרוף בפיו והבעת אקסטזה על פרצופו. הוא היה כל כך יפה שכמעט היה חבל לי להפסיק אותו.

בתנועה חדה הוצאתי את הזין שלו מהפה שלי.

“די.”

הוא לא הבין מה קורה.

“די?”

“די.”

“למה?” הוא כמעט התחנן.

נשכבתי בחזרה אחורה. “יש לך עבודה לסיים, חייל.”

הוא נרגע וחייך. “אני אהרוג אותך!”

“נראה אותך.”

הוא פישק את ברכיי כמעט בכוח והרים אותן למעלה, הסתכל לרגע בחיוך על מה שנגלה לעיניו ואז הסתער על המטרה. הלשון שלו רקדה על הדגדגן שלי ומדי פעם הוא הפסיק לרגע כדי לנשק את הירכיים שלי, לנשוך אותי קלות או למצוץ את הדגדגן. אצבע אחת שלו חדרה אליי, ואז עוד אחת, והן עשו לאורגזמה שלי “בואי, בואי…” מבפנים, והלשון שלו שרה לי מבחוץ, ואני הרגשתי שעוד שניה אני מאבדת שליטה. לקחתי את הכרית הדקה שלו והידקתי אותה על הפה שלי בדיוק בזמן. צרחתי בכל הכוח והגוף שלי נזרק כל כך חזק שאם הוא לא היה מחזיק אותי כל כך חזק הוא לא היה יכול להמשיך ללקק אותי עד שגלי האורגזמה שככו.

השארתי את הכרית עליי כששכבתי שם, זרמים ממשיכים להתפשט בגופי עד קצות האצבעות, ואסף הניח את ראשו על הירך שלי וחיכה.

אחרי דקה בערך אמרתי לו: “ועכשיו אני רוצה אותך בתוכי,” והתרוממתי מספיק כדי לראות אותו מחייך כמו חתול שסוף סוף קיבל את השמנת. בלי לחשוב פעמיים הוא הפך אותי על הבטן, הרים את הישבן שלי למעלה וחדר אליי ככה, מאחור, בתנועה חלקה אחת. הייתי כל כך רטובה ולוהטת שהחדירה הזאת היתה המשך ישיר של מה שהתרחש בתוכי. הנשימה שלי נעצרה לרגע. לאסף נגמר הזמן למשחקים. הוא היה להוט, רעב. כמעט הייתי יכולה להישבע שהוא לא טעם טעמה של אישה הרבה זמן, אבל ידעתי שזה לא יכול להיות נכון, לא כמו שהוא נראה, לא עם זה שכל הבנות התעלפו כשנכנס לחדר. הוא חדר אליי שוב ושוב, ואני יכולתי להרגיש עוד שיא נבנה והולך בתוכי כשהזין שלו נגע בכל הנקודות שעוד בערו בתוכי. “כן!” לחשתי לו, “תזיין אותי בדיוק ככה!” ואז: “כןכןכןכןכןכןכןןן!!!!” קברתי את ראשי בכרית וייללתי כשהבערה בתוכי התפשטה בבת אחת לכל הגוף, ואסף הרגיש אותי גומרת, הרגיש את ההתכווצויות שלי על הזין שלו, וגם הוא התפרק, ממלא אותי בנוזל זרע חם, ושנינו התמוטטנו על המיטה, שהשמיעה חריקה מסוכנת.

הקור בצד הקדמי של הגוף שלי העיר אותי. הצד האחורי, זה שאסף היה צמוד אליו, היה חמים.

זינקתי בבהלה. “אסף, קום! מה השעה?”

הוא התיישב ושפשף את עיניו. אפילו ככה, שפוך ומעוך, הוא היה יפה. לקח לו שניה להבין מה קורה, ואז גם הוא זינק, לקח את השעון מהשולחן והסתכל בו: “פאק! שלוש!”

“אלוהים! איך נרדמנו ככה? אני חייבת לחזור לאוהל קצינות! מה אני אגיד להן??”

לקחתי את הבגדים שהיו פזורים בכל רחבי החדר והתלבשתי במהירות. אסף לבש את הבוקסרים והטישרט שלו וכרך סביב עצמו שמיכה. לפני שיצאתי הלכתי אליו. הוא עמד והסתכל עליי, נשען על השולחן. חיבקתי אותו חזק. שלוש בלילה. מה ישנו עוד שתי דקות? הוא שילב את אצבעותיו הארוכות בשיער שלי ואמר: “אני אוהב אותו ככה, פזור,” ואז הוא רכן לנשק אותי, נשיקה רכה, ארוכה ועמוקה, ואני הכנסתי את הידיים מתחת לשמיכה שעטפה אותו כדי לחוש את עור הקטיפה שלו והרגשתי איך האחיזה שלו בי מתהדקת והנשיקה מקבלת כיוון לגמרי אחר, אבל אז הוא התנתק, חייך אליי ואמר: “יאללה, לכי מפה לפני שאני מזיין אותך פה על הת”צות.”

הוא סובב אותי וטפח על ישבני, ואני צחקתי, התעטפתי היטב בדובון ויצאתי אל הקור הצורב שבחוץ.

בדרך חשבתי על תירוצים שונים ומשונים לזה שלא חזרתי כל הלילה לאוהל קצינות, אבל למזלי הבנות ישנו כשהגעתי, וכנראה שאף אחת לא שמה לב להיעדרות שלי, כי גם בבוקר לא היו שום שאלות, שום מבטים מוזרים.

לילך, עינת ואני היינו בין הראשונים בחדר האוכל, תפסנו לנו שולחן והתיישבנו לאכול את ארוחת הבוקר, שבמפתיע היתה סבירה. לילך קמה להביא עוד קפה כשאסף נכנס. היא בירכה אותו ב”בוקר טוב” נרגש והוא חייך אליה ואז שאל: “תגידי, באיזה בושם את משתמשת?”

“פויזן, למה?”

חייכתי לעצמי וחשבתי שהיא בטוחה ברגע זה שהוא מתעניין בה, אבל אם היא רק היתה יודעת…

שום דבר לא הכין אותי למה שהוא אמר במשפט הבא: “אני רוצה לקנות מתנה לחברה שלי, ונראה לי שהיא תאהב את זה. אנחנו שנתיים ביחד, ורציתי לקנות לה משהו מיוחד.”

לילך לא נראתה מופתעת בכלל. היא חייכה ואמרה: “היא בטוח תאהב את זה!” ואז הלכה להביא לנו עוד קפה.

בשלב הזה לא רציתי כבר עוד קפה. גם מה שאכלתי עד עכשיו ניסה לצאת מהגרון שלי בדרך שבה נכנס. הרגשתי כאילו אני עומדת להתעלף. נשמתי מהאף כמו שראיתי פעם באינטרנט וההרגשה השתפרה, פיזית, לפחות. הרגשתי מנוצלת, פגועה, מאוכזבת ומלוכלכת. אמרתי לבנות שאני ממהרת והלכתי. החלטתי לא להגיע לאוהל המפקדה ובמקום זה לצאת לשטח, אבל אלקלעי אמר שהיום אין מה לחפש בשטח למי שאיננו לוחם, ושזה מסוכן.

עם כל הכבוד לחבר’ה שלי, לא היה שום סיכוי שאני מבלה את כל היום במפח”ט עם הבנזונה הזה אסף. החלטתי לחזור למרכז. לא לרדת. מזה היה לי כבר מספיק. לא הבנתי למה תקוע לי גוש של דמעות בגרון, אבל כך או כך הייתי חייבת להסתלק משם. הלכתי לאוהל לארוז את הצ’ימידן ושמחתי שהבנות כבר היו באוהל המפקדה, כך שהייתי לבד.

הופתעתי כשיריעת האוהל הוסטה, ועוד יותר הופתעתי כשראיתי שמי שעמד בפתח היה אסף.

“לא הגעת לאוהל המפקדה.”

“לא.”

“הכל בסדר?”

“מעולה. אני חוזרת למרכז.”

“למה?”

“מה זאת אומרת למה? אין לי מה לחפש פה יותר.”

“תישארי עוד יום. בשבילי.”

“בשבילך? חתיכת בנזונה!! במקרה שכחת את החברה שלך אתמול בלילה? שנתיים אתם ביחד ופשוט פרח מזכרונך, אה??”

אסף התחיל לצחוק. לא זאת היתה התגובה שציפיתי לה. בכלל לא. השתתקתי.

“לא סיפרתי לך אתמול? אוי! אני כל כך מצטער! בלהט העניינים באמת פרח מזכרוני.”

רציתי לרצוח אותו באותו רגע, אבל הוא המשיך: “אין לי שום חברה. לפני שהגעתי לפה שמעתי את הסיפורים. ידעתי שאני כל הזמן אהיה עסוק עם מחזרות במקום בתפקיד שלי, ואחר כך שבורות לב שאתה צריך לראות אותן כל יום במשך שנה או שנתיים. את יודעת כמה זה מסובך במקום כזה? כולם יודעים הכל. אז החלטתי להמציא לי חברה דמיונית. ככה אף אחת לא נעלבה כשסירבתי. מפעם לפעם אני טורח לפזר איזה רמז על החברה וככה משאיר את השטח רגוע. אחרי מה שהיה אתמול לא הייתי בטוח אם תפסו אותך ומה סיפרת להן, אז רציתי לחזק את הסיפור שלך ושלא יחשבו שאני הייתי מעורב בשום צורה בהיעדרות שלך. קפיש?”

המשכתי לשתוק. אם הייתי נושמת הגוש בגרון שלי היה מתפרץ לי דרך העיניים. הלב שלי אמר: ‘אמרתי לכם? הלך על כולנו’.

אסף עשה פרצוף מודאג: “גל, תגידי לי שהבנת. תגידי לי שזה בסדר ואת לא נוסעת בגללי, או הכי טוב, תגידי לי שאת לא נוסעת.”

הצלחתי לנשום. עדיין לא הצלחתי לדבר, אז באתי אליו, חיבקתי אותו וקברתי את הראש בחזה שלו ורק לקחתי שם עוד כמה נשימות עם הריח המטריף שלו, שעכשיו היה מוכר ואהוב כל כך, ואז המילים הצליחו לצאת: “כבר אמרתי לאלקלעי שאני נוסעת. זה יהיה מוזר אם אשאר.”

“טוב,” הוא אמר ונשמע מאוכזב, “אבל אני מבקש שתשאירי לי את הטלפון שלך. את יודעת שאני יורד למרכז ביום חמישי, ואם תרשי לי, אני אשמח לרדת גם לך.”

******

הסיפור מתוך הספר “כחול-לבן”, אוסף סיפורים אירוטיים בניחוח ישראלי של כותבי Amour.

לרכישת הספר הקליקו כאן

*קרדיט תמונה – סמרל

גל בלילה

גל בלילה, הבלוג של: גל ברקן

אם אתם מתחת לגיל 18, או פולניות מבוגרות, זה לא המקום בשבילכם! הפעם הראשונה שכתבתי אירוטיקה, עוד לפני ימי "חמישים גוונים", היתה ברומן הראשון שלי, "הסוד הקטן של יערה כוכבי". זה קרה לגמרי בטעות. מאז, זה קורה לגמרי בכוונה. סיפורונים קטנים על אהבה של גבר ואישה, כי בזה אני מבינה, שניגרים גם לחדר המיטות, ולא מתביישים לדבר על עונג.אבל מה אני חופרת? תהנו!

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר