“תצאי כבר מהאמבטיה! לא יישארו לי מים!” צעקתי אליה, או אולי צעקתי עליה.
לפני חצי שעה עוד חשבתי להצטרף אליה אולי, לסבן לה את הגב ולראות לאן זה זורם משם, אבל שלושים שניות בחדר האמבטיה הבהירו לי שאין שום סיכוי. היא התקלחה במים רותחים לגמרי! העור שלה היה כולו אדום, והיא היתה עסוקה בלקרצף כל פינה ממנו בליפה דוקרנית.
“מה את עושה?” שאלתי אותה.
“אני רוצה להיות נקיה,” היא ענתה לי בהיסח הדעת, והמשיכה לקרצף.
“נראה לי שאת כבר מספיק סטרילית בשביל חדר ניתוח,” אמרתי, חצי צוחק.
“לא, עוד לא,” היא אמרה, לגמרי ברצינות, “יש פה עוד כמה נקודות…”
שעה אחר כך, כשנגמרו המים החמים, היא הואילה לצאת, וכששאלתי אותה בטון סרקסטי: “נו, את כבר נקיה?” רק המהמה לעצמה משהו בלתי ברור כשחלפה על פני למטבח, מהורהרת.
למחרת בבוקר היא הכינה לעצמה בקבוק גדול עם מים מזוקקים ומיץ לימון ושתתה את כולו. היא אמרה שזה מנקה אותה מבפנים. בצהריים הופיע בבית לראשונה האוכל שקוראים לו מש. עד עכשיו אני לא יודע בדיוק מה זה, אבל זה מה שהיא אכלה, ושום דבר אחר, ושתתה מים עם לימון.
מיום ליום היא הלכה ורזתה, והעור שלה נעשה בהיר יותר, אבל אולי זה היה בגלל המקלחות. גם לא שכבנו, אבל חשבתי שזאת פאזה שתעבור לה, העניין הזה עם הניקיון.
בשבוע שאחריו היא הפסיקה לראות טלוויזיה, לשבת מול המחשב או אפילו לדבר בטלפון. טוב, כמה כוח יכול להיות כבר למישהו שאוכל רק מש? היא אמרה שהיא צריכה לנקות את הראש שלה מרעשים.
עכשיו היא היתה כל כך בהירה וקלה שהיא היתה כמעט שקופה, ואני התקשיתי להסתיר את הדאגה שלי.
“מה קורה איתך?” שאלתי אותה, קצת בכעס.
היא נשאה אליי עיניים שראו דרכי ואמרה: “יש עוד משהו שמפריע לי.”
היא קמה ויצאה מהבית, ואני הסתכלתי בתדהמה איך רק קצות אצבעותיה נגעו באדמה. זה לא שהיא התאמצה ללכת ככה, כמו רקדנית בלט. כפות הרגליים שלה היו רפויות לגמרי. זה רק שכבר לא היה לה מספיק משקל כדי להחזיק אותה מחוברת לאדמה.
הלכתי איתה.
היא עברה בין הבתים של הגברים שהיו בחייה לפניי, ובכל פעם אחזה בפניו של הגבר ההמום ברוך, הביטה עמוק בעיניו במבט שכבר היה יותר אוויר מכל דבר אחר, נשקה לקצה אפו ואמרה: “אתה שייך לעבר שלי.”
כשנגמרה הרשימה הזאת היא עברה לחברים שלנו, לחברות שלה, ואז למשפחה שלה. לכל אחד מהאנשים שאהבה אמרה את המשפט הזה: “אתה שייך לעבר שלי.”
ידעתי מה הולך לבוא ולא רציתי להאמין.
כשהגענו חזרה הביתה כבר היה אחרי חצות, ואפילו הבהונות שלה כבר לא נגעו בקרקע. אחזתי בידה כדי שלא תיסחף למעלה ובכיתי. היא הושיטה יד חצי גשמית וניגבה את הדמעות מלחיי בחיוך שהיה כולו אהבה. פחדתי מהמשפט שעתיד היה לבוא בכל רגע, וידעתי שלא אוכל להימלט ממנו, אבל כנראה שבכל זאת היה בינינו משהו שמעבר למילים, כי היא שתקה, ורק הסתכלה לי בעיניים, ואני יכולתי לראות את הניקיון הזה שהיא דיברה עליו, והיא משכה את עצמה קצת למטה כדי לנשק אותי, וכשעצמתי עיניים זה היה כמעט כמו פעם, אבל אז היא הרפתה ממני, ולפני שהספקתי לעצור אותה ריחפה למעלה, נסחפת בזרמי האוויר החמים שעלו מהאספלט.
עמדתי שם, מביט בה, דרך עיניים מטושטשות מדמעות, מתרחקת כמו בלון הליום שילד הרפה מהחוט שלו.
האוויר לא היה מספיק נקי בשבילה, אז היא עלתה עוד ועוד למעלה, מעל הזוהמה של הערים, אבל גם זה לא הספיק, והיא יצאה מהאטמוספירה והתרחקה עד שגם הריק לא היה מזוהם בגלי רדיו, והרוחות שנשבו מהשמש נשאו אותה ברוך אל המקום שבו כל הלכלוך נשרף ומתכלה.
אולי היא מתה, אבל אולי היא עוד שם, נקיה כמו האין המוחלט, והיא משוררת את הדברים היפים ביותר אל הריק, או אל בריות אחרות כמוה שבשר אינו כובל אותן והן עשויות מאהבה טהורה. אני יודע שהיא זוכרת אותי, כי פעם בכמה זמן, כשקרן שמש נוחתת על קצה אפי, אני מרגיש לפתע נקי וקל יותר מאוויר.
…
מתוך הספר ״יומני האישה האחרת״. לרכישה (דיגיטל בלבד) הקליקו כאן
