אף אחד לא האמין לפינק. אף אחד גם לא ידע מתי התחיל התחביב המוזר הזה שלה, אבל יום אחד, בערך בגיל שש, כשהכנפיים שלה בקושי היו גדולות מספיק לשאת את גופה הקטן, פינק התחילה לצייר חייזרים.
אמא שלה חשבה שזה בטח יעבור לה, ואבא שלה היה קצת מודאג. איך יודעת פיה בת שש איך נראה חייזר? זה היה מה שהוא שאל את עצמו בשקט, אבל הוא לא שיתף אף אחד במחשבות הללו. מאד היה חשוב לו שפינק תשתלב היטב עם הפיות האחרות, ותעופף בנחת בין הפרחים כמו כולם.
זה לא עבד.
פינק המשיכה לצייר חייזרים, רק שבתיכון היא עברה לצייר אותם על קירות. היא המציאה לעצמה מכחולי קסם, ובאמצעותם השאירה בכל מקום תזכורות יפהפיות לתחביב המוזר שלה. החייזרים היו ירוקים, עם עיניים שחורות גדולות, ולא נראו מפחידים בכלל. היה ברור שהם צויירו ביד אוהבת.
כשלא ציירה על קירות, אפשר היה לתפוס את פינק חולמת בהקיץ, בוהה בשמיים כשחיוך עדין על שפתיה, או רוקדת לצלילי מוזיקה שרק היא יכלה לשמוע.
ההורים שלה לא דאגו, כי לאט לאט התגבשה סביבה קהילה של פיות שכולן וכולם ציירו על קירות, וכולם וכולן האמינו בחייזרים. פינק הייתה מאושרת, ויצירות האמנות שלה הלכו וגדלו, ועכשיו היא גם חתמה עליהן באותיות ענקיות: ״פינק״. האותיות הלכו וגדלו, עד שאחיה של פינק, בלו, היה בטוח שאפשר לראות אותן מהחלל החיצון. אם היו באמת חייזרים, כך הוא חשב לעצמו, הם בטח היו רואים את האותיות של פינק, את הציורים שלה, והיו באים. מאהבה כזו, כך הוא חשב לעצמו, אף אחד לא יכול להתעלם, אפילו לא חייזרים. אפילו החבר של פינק הבין את זה.
הימים חלפו, ופינק המשיכה לצייר גדול יותר ויותר, בכל מקום שיכלה להגיע אליו עם מכחולי הקסם שלה, וגם החברים שלה עזרו. כשהתעייפו, הם היו נחים, שוכבים על הגב ומביטים לשמיים, ולפעמים היו רוקדים למוזיקה שהביאו, או למוזיקה שהתנגנה להם בראש, וכנראה הייתה חייזרית.
ביום ההוא, כשפינק והחברים שלה רקדו ליד עוד אחת מיצירות הענק שלה, שהייתה כבר בגודל של מגרש כדורגל של מכבי חיפה, נחתה באמצע הציור חללית.
החברים של פינק חשבו שהם הוזים בגלל אדי הצבע, אבל פינק, שהייתה חסינה כבר לאדי צבע, ידעה שלא. דלת החללית נפתחה, ומתוכה יצאו שני חייזרים. הם נראו בדיוק כמו בציורים של פינק; גבוהים, רזים וירוקים, עם עיניים שחורות, גדולות ואוהבות.
הם הלכו ישר אל פינק, כרעו ברך לידה ואמרו: ״אמרנו לך שנחזור.״
לנוכח עיניהם המשתאות והדומעות של החברים של פינק היא חיבקה את החייזרים, ואז, ידיה אוחזות בידיהם, הם נכנסו ביחד לחללית, והמריאו.
את פינק לא ראו יותר לעולם, אבל היצירות שלה ממשיכות להזכיר לכולם שאהבה היא לא תמיד מה שחושבים, וכדאי להאמין בכל מיני סוגים של קסם, גם אם אתם לא פיות.
