“למה את רוצה לבוא אליי?”
זה מה שאני שואלת כל מי שמתקשר אליי. לא לכולם אני מתאימה. לא כולם מתאימים לי. ואני לא מוכנה להתעסק עם דברים שאני לא מבינה בהם.
אז אני שואלת.
“אני לא כל כך יודעת…” היא ענתה.
“אני יודעת שלא כל כך טוב לנו. הוא אחד כזה שלא מדבר, וגם כשאני מנסה לדבר איתו, לא נראה שהוא מקשיב, או שהוא אומר שאין לו מה להגיד.”
“אוקיי…” אמרתי לה, “על פניו נראה שצריך ללמד אתכם תקשורת אחרת, אבל אולי יש יותר מזה. תבואו לפגישת היכרות ונראה.”
פגישה ראשונה
עוד באותו שבוע הם הגיעו לפגישה.
הם התיישבו על הספה, כל אחד בקצה שלו. רק היא דיברה, והוא נראה אבוד. גבר ענק, שרירי, שנראה קטן ומקופל.
האם יכול להיות שבחורה אינטליגנטית כזו התחתנה עם אהבל?
ידעתי שאני צריכה לדבר איתו לבד.
אם היה סיכוי להוציא ממנו משהו, זה בטח לא היה בנוכחות העזה והכועסת שלה.
אמרתי להם שכך אני עובדת, עם כל אחד מהם בנפרד, ואז, כשמגיע הזמן, ביחד.
הפגישה הסתיימה, והוא ביקש ללכת לשירותים. היא אמרה שתחכה לו בחוץ ותעשן בינתיים.
בשניה שהיא יצאה מהחדר, הוא תפס לי את היד ולחש לי: “את חייבת לעזור לי!”
התחינה בעיניים שלו היתה כזו שהייתי מצפה לראות אצל אישה מוכה.
“את חייבת לעזור לי! אני חייב לצאת משם! אני לא יכול יותר!”
שאלתי אותו אם יש לו לאן ללכת, וביקשתי ממנו שלא יעשה שום דבר עד שאני לא מדברת עם כל אחד מהם בנפרד.
אם חשבתי עד אותו רגע שראיתי כבר איך שני אנשים יכולים לתפוס סיטואציה בצורה שונה, דרך הפילטרים שלהם, הרי שהפעם הייתי בהלם ממש.
היא חשבה שהיא באה לטיפול זוגי.
הוא חיפש מישהו שיעזור לו לצאת מזה.
ולי היו כוונות לגמרי אחרות. לי היה פרפר קטן לבן בלב.
פגישה שניה
בפגישה שלי איתו גיליתי גבר שלא נשאר ממנו כמעט כלום, אבק של אדם. הוא לא אכל, ירד במשקל, היו לו תופעות בריאותיות שונות, ונראה היה לי שהוא על סף קריסה.
הוא היה רחוק מאד מאהבל. הוא התבטא בשטף כזה שהיה קשה לעצור אותו, בשפה עשירה ועם עומק מחשבה שנדיר אצל גברים.
הוא סיפר שזה כבר ככה כמה שנים, והולך ונהיה גרוע מרגע לרגע.
ולא היה לה מושג בכלל!
לאחרונה ראיתי עוד נשים כאלו, שאני מכנה ״אישה דורסת״. זה לא בכוונה! כולן נהדרות ממש. אבל בלי לשים לב, הן לא משאירות אוויר בחדר. אני חושדת שהיו שנים שגם אני הייתי קצת כזו, ואם לא הייתי מודעת לזה, זה גם היה נמשך, רק שכמובן שזה לא יכול להיות בתוך המרחב המרפא של הזוגיות שהקמתי. לפוסט המלא על נשים דורסות הקליקו כאן.
בפגישה שלי איתה יכולתי לראות את הילדה שיושבת בתוכה ובוכה מכעס, ולא יודעת מה לעשות עם זה. נפעמתי מהיושר הפנימי שלה, מהאומץ להסתכל לעצמה בפרצוף ולהגיד את האמת. אבל היא לא הבינה מה כל זה עושה לו. היא לא חלמה שזה הביא אותו לקצה שבו הוא מוכן לעזוב אותה.
אחרי שתי הפגישות האלו הוא עזב את הבית.
היא נעלבה, וכעסה.
היא רצתה להציל את הזוגיות, ושמעה ממנו שלא בטוח שהוא אוהב, ושהוא צריך להציל את עצמו ממנה, לפני שיהיה מאוחר מדי.
אבל אלה היו שוב הפילטרים שלו, והפילטרים שלה, שהיו עבים מכעס.
אמרתי לה שבמשוואה רון אוהב את מיכל, זה לא שאין את “אוהב”, זה שאין את רון.
גם אם האהבה שלו חיה, לא היה שום סיכוי במצב שלו שהוא יוכל להרגיש אותה, וכשניתחנו את מה שיש ביניהם, לא היה ספק שזה הדבר האמיתי, אהבה איקס.
יכולתי להרגיע אותה שגם אם נראה שכן, הדבר הזה לא מת לעולם.
המטרה שלי היתה, קודם כל, להרגיע את השטח, ליצור תנאים כאלה שבהם כל אחד מהם יוכל להבין מה היה ביניהם ומה יש עכשיו, איך הגיעו משם לכאן, ומה צופן העתיד.
גם להתגרש צריך יפה, אמרתי להם.
להתגרש מאדם שכועס ופגוע זה אף פעם לא טוב.
במיוחד אם יש ילדים, ויש להם, עדיף לעשות תהליך שבסופו תתקבל החלטה משותפת על פרידה.
כדי להמתיק את הגלולה אמרתי להם שאם צריך, בתור עו”ד אני יכולה לארגן להם גם הסכם גירושים בשבריר ממה שישלמו לעו”ד של גירושים, רק בחיוב על הזמן שלי.
ונעמדתי באמצע, ביניהם.
ככה אני עובדת. אני לומדת כל אחד בנפרד, ומייצרת לו “מתאם”, דרך להבין ולעבוד עם התכונות הספציפיות שלו.
כשאני מסיימת, אני הופכת את ה”מתאמים” שלי גב לגב, מדביקה אותם ונותנת אותם לזוג. עכשיו הם מתואמים, גלגלי השיניים שלהם זזים ביחד.
אבל פה, עוד הרבה לפני המתאם, היה צריך לייצר מרחב בטוח לתקשורת, משהו שלא היה קיים.
אז עמדתי ביניהם. התגייסתי. הייתי זמינה להם כמעט בכל שעה של כל יום. ללא שום תשלום נוסף.
והיא צעקה! חזק! והרבה!
עליו, וגם עליי.
ולא נתתי לו לענות, למרות שהיא כעסה עליי.
חיבקתי את הכעס שלה בשלווה. הסברתי לה שהיא כועסת כי כואב לה, והיא צודקת שכואב לה, כי זה כואב, ויש מה לעשות נגד זה, אבל לא בצעקות.
והיא צעקה!
ואיימה בגירושים, והוא אמר: “יאללה! אז נתגרש!”
ואני הכנתי הסכם גירושים, למרות שידעתי מה אני רוצה.
לי היה פרפר.
עליי איומים לא עובדים.
פגישה חמישית
ואז, אחרי שתי פגישות איתי לבד, כשהגבוה כמעט נכנס להפריד מכות, פתאום משהו השתנה בה בשניה.
היא הסתכלה עליי עם דמעות בעיניים, ואמרה: “אני רואה איך אני דופקת לעצמי את החיים עם הכעס הזה. אני רואה עכשיו מה אני עושה לו…. ואני לא יודעת איך לעצור.”
חייכתי. “או. אז עכשיו בואי נעבוד.”
את ההסכם, שחיכה לה, היא לא לקחה. גם הוא לא.
והתחלנו לעבוד.
הפרפר הקטן של תקווה, שחי רק אצלי בלב, הפך ללהקה, והיא התנחלה גם בלבבות שלהם.
…
………
חצי שנה קדימה, רון מתקשר אליי לספר לי ששלח אליי חבר שצריך להציל אותו. הוא מספר לי איך התנהלה השיחה, ואיך הוא סיפר לחבר שהוא היה במצב אפילו יותר גרוע משלו.
“נו, אז עכשיו יותר טוב?” שאל החבר.
“לא אחי,” ענה רון, “עכשיו יותר טוב מהיום שנפגשנו.”
פגישת סיכום
עשיתי איתם פגישת סיכום (לא סיום, חלילה. הם אסרו עליי להגיד סיום), כי לא מספיק לצאת ממשבר, צריך להעמיד את הזוגיות על בסיס חדש של העקרונות שאני מלמדת.
קיבלתי קמטים בפגישה מרוב שחייכתי כל הזמן.
הם הפכו את גלגל ההדהוד.
סיטואציות שקודם היו מפנות אותם אחד נגד השני ומרחיקות ביניהם, עכשיו קירבו אותם עוד יותר.
כל אחד מהם רואה את השני שקוף, ממליך את השני, מכיל אותו.
הם משתמשים בתקשורת פתוחה, כנה והוגנת, ויודעים ליישם את תורת הפשוט.
הם מסתכלים אחד על השני בעיניים מאוהבות.
הם מחייכים וצוחקים.
התשוקה, שלא היתה שם כבר שנה לפני שהגיעו אליי, חזרה לבעור גבוה יותר מקודם.
…
ואני?
ברגעים הקשים, שבהם אני מתוסכלת על כל האנשים שאני לא יכולה לעזור להם, כי הם לא באים אליי, אני חושבת על מיכל ורון, ומחייכת.
עדכון:
שלוש שנים אחרי, מיכל ורון באושר גדול ומנצנץ. הם כותבים לי, ושולחים תמונות. והחבר שרון שלח? בשבילם הקמתי שיטה אחרת לגמרי, וגם הם כבר שנה אחרי… מאוהבים ומאושרים.
…
