ילדים צריכים שני דברים בחיים – אהבה וגבולות
כן. הם צריכים.
לא אנחנו צריכים שיהיו להם גבולות. הם צריכים אותם, לפעמים משוועים להם. ללא גבולות העולם שלהם לא בטוח, הם נמצאים כל הזמן במצב של רעידת אדמה, ובמצב כזה איך אפשר לגדול בשקט?
לפני שנים רבות היו אצלנו זוג חברים עם הילדה הקטנה שלהם. היא שיחקה למטה במרתף, שהיה עולם פלאי לילדים, ולא רצתה ללכת. מאידך, לי היתה תינוקת קטנה להשכיב, ורציתי לסיים את הערב. הם הבינו את הרמז שהגיע הזמן ללכת, ובמשך שעה בערך, פעם ברבע שעה הם התחננו לילדה שבבקשה תנעל נעליים ותבוא.
אחרי שעה ביקשתי במפורש שירדו למטה, יקחו אותה על הידיים, עם או בלי נעליים, ויאללה.
הגבר אכן ירד למטה, וחזר עם ילדה צורחת מוטלת על כתפו.
היה לי קצת לא נעים…
עד שהוא הסתובב, וראיתי את הפרצוף שלה… היא חייכה!
היה לה מבט של: ״או!! סוף סוף!!״
אבל לא רק ילדים זקוקים לגבולות.
גם מבוגרים זקוקים להם. בלעדיהם, אנחנו חיים בעולם של כאוס.
בהורות, במערכות היחסים שלנו, בעבודה… בכל מקום בעצם.
אז בואו נדבר עליהם רגע.
עצור, גבול לפניך!
באנגלית קיימים שני מושגים שונים: בורדר ובאונדרי.
בורדר הוא גבול חיצוני. דמיינו לעצמכם גדרות תיל, מגדלי שמירה ופטרולים.
הגבול הזה אומר לאחר מה הוא יכול ומה הוא לא יכול לעשות.
לעומתו, באונדרי הוא גבול פנימי. אם אנחנו צריכים להמשיג אותו למשהו שקיים, הרי שמדובר בגבול טבעי, כמו רכס הרים או ים. באונדרי אומר למישהו אחר מה אנחנו מוכנים או לא מוכנים לעשות, מסוגלים או לא מסוגלים.
לפעמים הרווח ביניהם יהיה קטן, עדיין, הם שונים מאד.
ברור למה להגן על גבול טבעי קל הרבה יותר מאשר להגן על גבול מלאכותי, נכון?
רוצים דוגמה?
הילדה יוצאת לבלות.
אני יכולה להגיד לה: ״בעשר תהיי בבית!״ – בורדר.
ואני יכולה להגיד לה: ״אני הולכת לישון בחצות, ואני לא יכולה להרדם אם אני לא יודעת שחזרת בשלום, אז בבקשה תהיי בבית עד שתים עשרה.״ – באונדרי.
כמו תמיד, במערכת יחסים, לדבר על עצמי יהיה הרבה יותר טוב מלדבר על האחר. לתאר את הצרכים שלי יעבוד יותר טוב מאשר להנחית הוראות, וגם להנחתת הוראות יש צורה טובה וצורה פחות.
רוצים דוגמה של מערכת יחסים?
תחליפו ילדה בבן/בת זוג בדוגמה שלמעלה. עובד כמעט אותו דבר.
גם אם אנחנו רוצים לקבוע גבול מלאכותי, יהיה לנו הרבה יותר קל אם נמצא גבול טבעי להצמיד אותו אליו, כמו שעת החזרה בדוגמה שלנו.
זמננו תם
בהורות, מה שצריך הוא קביעת גבול קשיח, ולא משנה כמה גבולות, העיקר שלא יזוזו. זה טוב עד גיל מסויים. אחר כך אפשר לפתוח שיח, כשגם בסופו ברור מי מקבל ההחלטות. זו לא דמוקרטיה. ילדים זה לא עם! לפוסט על פינוקי הקליקו כאן
אבל בעוד בהורות אני ממש חזקה בזה, הסתבר שבעבודה, אפעס… לא כל כך.
עם כל אחד שבא לשבת אצלי, ללמוד את השפה החדשה של אהבה, אני מרגישה אחריות עצומה. אני לא אפסיק פגישה עד שארגיש שהגעתי לנקודה שבה אני יכולה לעצור, שהחומר התיישב כבר מספיק טוב שהמטופל לא יעשה לי נזקים עד הפגישה הבאה. וכך, פגישה של שעה הפכה למינימום שעה וחצי, וכבר קרה שישבתי עם מטופל שלוש שעות.
ועל כל דבר כזה הגבוה היה צועק עליי שאני חייבת לשים גבולות. גם בגלל שהחדר שלו, גם בגלל שהוא רוצה להתחיל את הערב איתי, או לפחות לדעת מראש שלא אהיה, וגם בגלל שזה טוב באופן כללי.
והוא צדק, כמובן.
אז הלכתי לחשוב על זה קצת.
היה לי איפה לדייק קצת, ללא ספק.
אבל ממש קצת.
בפעם הבאה צעקתי עליו בחזרה.
טוב, לא צעקתי, חייכתי. הייתי נחושה ושלווה.
אמרתי לו שאני לא מעוניינת לשים גבולות מלאכותיים. שככה נראה הגבול הטבעי שלי – גמיש! שזה לא שהמטופלים לא רוצים ללכת (טוב, הם גם לא רוצים) וזה לא שאני נשארת כי אני חלשה מכדי להציב גבול.
אני זו שמחליטה שלא הגיע הזמן לסיים את הפגישה!
ואם החלטתי שבמחיר של פגישה פעם בשבוע, ולפעמים גם זה לא, הם יכולים לדבר איתי כל יום בין לבין, אז זו החלטה שלי!! לי יש בוסית אחת – אהבה, ואני לא קביים לטווח ארוך. אני לא צריכה שיהרסו לי את כל העבודה בזמן שבין הפגישות. אני לא באתי להרוויח כסף. אני באתי להאיר את העולם!
נו, טוב…
האמת נמצאת אי שם באמצע.
מגיע לי להרוויח כסף על מה שאני עושה, וזה גם טוב לצד השני.
וגם חשוב להציב גבולות.
אבל הגבולות יהיו באונדריז, גבולות טבעיים, שמתאימים לי, ולא מה שמישהו חושב שהם צריכים להיות. גם להתערבות בעבודה שלי הייתי צריכה להציב גבול.
וברגע שהבנתי איך נראה הגבול הטבעי שלי, פתאום היה לי נורא טבעי להגיד ״זמננו תם. נמשך בפעם הבאה״ או ״אני מבקשת שאם לא מדובר בעניין של חיים ומוות, לא תשלח לי הודעות אחרי עשר בלילה״ ואפילו, שומו שמיים: ״שכחת לשלם לי״.
דיברנו כבר על הדהוד, נכון?
בשניה שתגלו איפה עובר הגבול הטבעי שלכם, הגבולות החיצוניים יסתדרו מעצמם.
ואני, את הגבול הכי משמעותי בחיים שלי, אולי, גיליתי באמצע הבריכה, בזמן ששחיתי, וזה היה כל כך מפתיע שבלעתי מים והייתי צריכה לעצור ולהשתעל ולהתפעל, כי כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא להרים את העיניים. רכס ההרים כבר היה שם.
מה זה היה?
את זה אשאיר לעצמי, אם לא אכפת לכם.
גם לי יש גבול.
