זהב
לפני שנים רבות, כשהייתי (יותר) קטנה, כל שרשראות הזהב של אמא שלי היו מונחות ביחד במגירה ליד המיטה שלה.
פעם בכמה זמן היא הייתה קוראת לי, כי כתוצאה מפתיחה וסגירה של המגירה, כל השרשראות היו מסתבכות זו בזו, ויוצרות פלונטר ענק וסבוך.
או אז הייתי מתיישבת בשיכול רגליים על המיטה שלה, ומחפשת קצה אחד של שרשרת אחת.
הייתי “מכבה” הכל, את כל הבלגן מסביב, ומתרכזת רק בקצה הזה, ומתחילה לעקוב אחריו – מעל זה, מתחת לזה, דרך זה… רק הוא קיים.
אחרי כמה דקות הייתה לי ביד שרשרת אחת משוחררת, והייתי חוזרת על התהליך עם עוד קצה.
אני לא יודעת כמה זמן זה לקח. לזמן לא הייתה משמעות.
אבל בסופו כל השרשראות היו מולי, מסודרות אחת אחת.
עוד דבר שקרה היה שעם כל שרשרת ששחררתי, הפלונטר נעשה קצת יותר “מאוורר”, היה נהיה קצת יותר קל לעקוב אחרי הקצה הבא, לראות לאן הוא הולך ואיך לשחרר אותו.
לפעמים, כשהפלונטר היה סבוך והדוק במיוחד, היה לי טריק קטן – הייתי מנערת אותו קצת, והוא היה משתחרר מספיק בשביל לאפשר לי למצוא קצה.
אחרי שפתחתי הכל החזרתי את השרשראות למגירה… בשביל לעשות את הכל שוב חודש אחר כך.
אהבה
היום, לפעמים מגיעים אליי אנשים, ולפעמים זוגות, שהם פלונטר.
יש כל כך הרבה עניינים, שכשמסתכלים על הכל ביחד, זה יכול מאוד להבהיל, אותם בעיקר.
ויותר מזה, ניסיון להתעסק בהכל יחד לא יביא לשום תוצאות.
אז אני מבקשת מהמפלונטר, או המפלונטרים, לשים רגע בצד את הכל ולהתחיל מהדבר הכי קטן, קצה של חוט, קצה של שרשרת זהב, קצה של אהבה.
זה יכול להיות הקמת בריכה, או שיפוץ שלה (וקודם כל מודעות אליה)
זה יכול להיות “נגיעה אחת רכה” לזוג, וזה יכול להיות לדבר רגע על הילדות.
העיקר לשכוח לרגע שהמצב מסובך, עד שבלי שנשים לב, הוא יפסיק להיות מסובך.
מתמטיקה
דיברתי על זה פעם בפוסט “על שיטות לפתרון במתמטיקה ושיטות לפתרון בחיים”
יש אנשים שרואים משוואה, ומיד מבינים מה הפיתרון.
ממנו הם מתגלגלים אחורה וכותבים את הדרך.
אבל רוב האנשים לא כאלה, הם כמוני, וזה מבהיל לראות משוואה ארוכה ומסובכת.
אז כשנאלצתי לפתור משוואות כאלו (5 יח”ל מתמטיקה, אחרי הכל…) הייתי אומרת לעצמי: אל תפתרי. רק תפתחי סוגריים. תכתבי רק שורה אחת.
אחרי השורה הזאת הייתי אומרת לעצמי: עכשיו רק תחברי את כל הנעלמים מאותו סוג.
וככה… עד שהתשובה הייתה מתקבלת מאליה.
הטריק הוא “לכבות” את הפלונטר, את המשוואה המסובכת, ואת הבהלה שבאה איתם, ולהתרכז רק בצעד הבא.
גם בחיים האמיתיים, אנשים רבים נבהלים מפרוייקטים גדולים – הצלת הזוגיות, למשל, או אפילו לחזור לאהוב את עצמי.
הכותרת מרתיעה, וזאת נראית משימה בלתי אפשרית.
ואז אני אומרת למטופלים שלי לנסות את זה – רק צעד אחד קטן כל יום.
כל יום לעשות משהו אחד, לעשות צעד אחד מול פחד שלנו, לעשות משהו בשביל מישהו אחר, לעשות משהו בשביל עצמנו, להתעקש לעשות משהו שנרתענו ממנו או לחשוב על משהו שנרתענו מלחשוב עליו.
ואז להסתכל מה התקבל.
הפלונטר יותר מאוורר, זה בטוח
אבל יותר מזה – תהיה סוכריה מהיקום, באחריות (הפוסט בבלוג)
העיקר ללכת כל יום צעד אחד.
ויהיו ימים שלא!
אנחנו אנושיים, וזה בסדר לנוח.
הלקאה עצמית מאכילה את שרקי, התולעת של השיפוטיות העצמית, ואנחנו ממש לא רוצים את זה.
אז כל יום משהו קטן, ולפעמים לנוח.
ולפני שתרגישו, הפלונטר מאוורר, ואז פתוח.
תנסו את זה קצת בבית?
