את רואה אילו רגליים יפות יש לסבתא שלך?” שאל אותי פעם סבי, ברגע נדיר של פתיחות. “היא היתה הרקדנית הכי טובה בעיר.”
קריירת המחול שלי עצמי כללה התחלה בגיל מוקדם מאד בסטודיו לבלט קלאסי, עליה מטאורית וקטיעה חדה. בגיל שבע כבר עשיתי כוריאוגרפיה לריקוד סוף השנה, אני זוכרת. קראו לו “בנות הכפר”. המורה שלי הציגה אותי אחר כך בפני כל ההורים. הייתי הילדה הראשונה, והיחידה, שהרשו לה לרקוד בנעלי פוינט אמיתיות ולעלות על קצות האצבעות. כמובן שלאחר שבועיים שכחתי אותן בתחנת האוטובוס והן כנראה גרמו אושר רב לילדה קטנה אחרת, מאחר שאי אפשר היה להשיג אז נעליים כאלו בארץ.
אני לא זוכרת אפילו איזה אי צדק הרגיז אותי כל כך שהחלטתי לעזוב את המחול. הייתי אז אדם קטן ונחרץ מאד, ומרגע שהחלטתי, אי אפשר היה להזיז אותי מדעתי.
חלפו שלושים שנה כמעט.
אור בכורתי התגלתה כרקדנית מחוננת בגיל צעיר, וכך קרה שישבתי בשיעור אחרי שיעור, מופע אחרי מופע, וקינאתי. אמנם לראות אותה רוקדת בלט היה כמו לראות שירה בתנועה, אפשר היה לבכות מרוב עונג, אך מה שמשך אותי יותר מכל היה הפלמנקו – אדום, יצרי וסוער כמוני.
“שאלוהים יסלח לי על זה שאני אומרת את זה על ילדות בנות שמונה,” נאנחתי לבעלי שישב איתי באולם “אבל זה כל כך סקסי!”
כשאור הופיעה לראשונה בסוזאן דלאל לא היתה מאושרת ממני, וגם לא אומללה. למזלי, ישבה לידי רותי ברנע, בעלת הסטודיו והמורה של אור לפלמנקו.
“רותי,” ייבבתי לה, מצביעה על הבמה, “ככה אני רוצה!”
רותי הסתובבה אליי במבט מאיים. מי שמכיר את רותי יודע שהיא יכולה להיות מפחידה כשהיא רוצה.
“אז תפסיקי לקנא, ותתחילי לרקוד!” היא אמרה לי בטון שלא השאיר מקום לוויכוח.
“בסדר,” ייבבתי, “אבל תפתחי קבוצה לקשישות. אני לא רוקדת עם ילדות בנות שמונה.”
לא חלפו חודשיים ורותי הודיעה לי בטלפון: “אני פותחת קבוצת נשים בפלמנקו. את בפנים, כן?”
“ברור!” אמרתי לה, למרות שהפופיק שלי רעד. מה אם לא אהיה מספיק טובה?
השנה נפתחה, הקבוצה קמה וגיליתי שסתם חשבתי שפלמנקו זה קשה. למעשה, זה מאד מאד מאד קשה. הקואורדינציה המטורפת, הספירות הלא הגיוניות בעליל, המהירות ושלל האביזרים שעושים את כל היופי, הם גם שעושים את כל הקושי, אבל אני לא נבהלת מקשיים. הקסטנייטות היו איתי בתיק כל הזמן, ובין הסעה להסעה אחר הצהריים הייתי מתרגלת. האנשים בתור בסופר הביטו בי בתימהון כי הייתי רוקעת ברגליים בזמן שעמדתי בתור. זה עבד. הפלמנקו הפך לטבע שני בשבילי, והוא כל מה שקיוויתי שיהיה.
אבל התענוג האמיתי עוד חיכה לי. במופע הראשון שבו הופעתי הודיעה לי רותי חגיגית שאני עולה לסולו קצר עם אור. לרקוד עם אור על במה אחת – מרגש עד אין גבול, וגם מפחיד. הייתי חייבת להיות הכי טובה שיכולתי, לא לבייש אותה. אודה שחששתי, אבל ברגע שהתחלנו לרקוד יחד גיליתי שהכל נשכח ממני. עיניי היו בעיניה, שתינו חייכנו וזרחנו מאושר, והריקוד זרם מאליו, אקסטזה אמיתית וטהורה.
השנים חלפו, ומניין רקדניות הפלמנקו בביתנו הגיע לארבע, כשגם איל ותום הצטרפו, כל אחת מהן מוכשרת כמו שד, אבל בעלת סגנון ייחודי משלה. בבת המצווה של אור ארגנה עדי, המורה שלנו, את כולנו להופעה אחת מדהימה ומרגשת. כשנפסקה המוזיקה, קמו כל האורחים על רגליהם ואי אפשר היה להפסיק את מחיאות הכפיים. במשך חודשים דיברו רק על הריקוד הזה. העובדה שאור רק חזרה מניתוח קשה ברגלה, שנערך בארה”ב, רק הוסיפה לדרמה.
כשמלאו עשרים שנה לביה”ס למחול שלנו הופעתי עם הקבוצה שלי, אבל אני חיכיתי רק לרגע הזה, שבו ארבעתנו, שלוש הבנות שלי ואני, בשמלות אדומות, נצעד קדימה, נחייך ונעוף יחד. וזה היה מדהים כמו שדמיינתי.
אי אפשר לבקש יותר מזה.
חלפו עוד כמה שנים, ואף אחד מהבנות שלי כבר לא רוקדת פלמנקו, ורק אני, בעקשנות של מי שאהבה אצלה זה לנצח, ממשיכה לרקוד בכל יום שישי, למרות שריסקתי את הברך בתאונה, למרות שהסטודיו נסגר, למרות שזה קשה, ויוצאת כשחיוך גדול מרוח לי על הפנים, כי ככה זה כשמאוהבים.
אז מה רציתי לומר לכם, בסופו של השבוע הזה?
שחלומות מתגשמים, ושאף פעם לא מאוחר מדי להתגבר על הפחד המטופש הזה שלא תהיו מספיק טובים, ולעשות את מה שתמיד חלמתם. אף פעם לא מאוחר מדי לאהבה.
אז בין אם הריקוד שלכם הוא פלמנקו, או ריקודי עם, או סלסה, או ציור, או בישול, או להיות בין הסדינים עם מישהו… תמצאו מה גורם לנשמה שלכם לרקוד, ועופו על זה!
