החיים החדשים של אנה – פרק רביעי

59d6d4750395b.JPG

לבושה בשמלת קטיפה ירוקה כמו אזמרגד ונעולה נעליים מעור רך יצאה אנה מחדרה. היא תהתה לעצמה מתי הספיקו הנשים למדוד את גופה במדוייק כדי להתאים את השמלה כך למידותיה. לשמלה היה אמנם צווארון גבוה שנרכס בכפתור זהב מתחת לסנטרה, אבל ממנו נשפך מחשוף עמוק שהותיר מחצית משדיה בחוץ, ולא משנה כמה ניסתה להכניסם פנימה. בשרוולים הארוכים היה חריץ לכל אורכם, שחשף את זרועותיה. הנשים לא השאירו לה שום פריט לבוש ללבוש מתחת לשמלה, ועל אף הבד העבה אנה הרגישה עירומה. היא דחקה הצידה את התחושה הלא נוחה ועטתה על פניה חיוך מנומס.

עיישה, שראתה אותה, הנהנה בסיפוק ובאה לקחת את זרועה. “בואי,” היא אמרה, “אערוך לך סיור בטירה.”

הן ירדו במורד גרמי מדרגות ספורים, יותר מדרגות משאנה ראתה בכל ימי חייה, ולפי ריח האוכל העשיר אנה ידעה שהן מתקרבות למטבח. לפניה נפתח אולם ענק, שקירותיו היו משובצים תנורים, ארונות ומדפים. במרכז החדר היו כיריים ענקיים עם עשרות להבות ומשטחי עבודה. המוני אנשים חפזו מסביב, נושאים סלי ירקות ובשר ושקי קמח, חותכים, מקלפים, מערבבים וטועמים. למרות הלחץ שנראה היה שהם עובדים בו, למרות החום הנורא בחדר, כולם חייכו רוב הזמן. פעם, כשדיברה עם אמה על שירות בבית אצולה כזה או אחר, אמרה לה אמה שתתבונן היטב בעובדי המטבח. אם הם מאושרים, זה בית טוב להיות בו.

אישה בסינר לבן, שכבר היה מוכתם מנתזים טריים של רוטב אדום, עזבה את הכף הענקית שאיתה בחשה את הרוטב בסיר, ניגבה את ידיה בסינרה וניגשה אליהן.

“תכירי, זו זוהיר, אחראית המטבח,” אמרה עיישה.

זוהיר חייכה אליה בחום והושיטה לה את ידה. אנה חייכה אליה גם היא ולחצה את ידה, אבל זוהיר אחזה את ידה, משכה אותה אליה ונישקה אותה על שתי לחייה ברוב טקס. “נעים לי מאד,” היא אמרה.

“מעכשיו, כשיגיע תורך להיות אחראית אוכל, את תקבלי מהאדון את בקשותיו ותעבירי אותן לזוהיר, ואתן תתכננו ביחד את התפריט. אחר כך תוודאי שיש לזוהיר את כל המצרכים להכנת המזון, ואם לא, תעבירי רשימת קניות לאחראי השוק, יאן,” אמרה עיישה.

“יאן!” זוהיר צעקה, ובחור שחרחר וגבוה הרים את פניו אליהן מצלחת האוכל שהיה עסוק בחיסולה, נופף וחייך.

“ברור?” שאלה עייפה.

“נראה לי שכן,” היססה אנה. “אני יכולה לשאול שאלה?”

“בטח, חמודה,” אמרה זוהיר.

“אתן מדברות כל הזמן על האדון. אין פה גברת?”

שתי הנשים התפוצצו מצחוק, ועובדי המטבח הרימו את ראשם רגע מהמלאכות שהיו עסוקים בהן כדי לראות מה היה כל כך מצחיק, ומשלא מצאו שום סיבה חזרו לעבוד. הריחות היו מדהימים.

“את תראי כבר,” אמרה עיישה במסתוריות, והן נפרדו מזוהיר והמשיכו את הסיור.

הסיור נמשך, ועיישה הראתה לה את האורוות והגינות שהקיפו את האחוזה. היו בהן בריכות מים קטנות, שבחלקן שחו דגי נוי בשלל צבעים, וחלקן היו מיועדות לרחצה, שכן בדפנות האבן שלהן נחצבו מדרגות. בחלקן היו מפלי מים. עצי פרי ונוי הצלו על הבריכות, וערוגות של פרחים הקיפו אותן במגוון מסחרר של גוונים וריחות. ליד המטבח היו ערוגות של ירקות וצמחי תבלין שריחם נישא למרחוק. זה היה הדבר היפה ביותר שאנה ראתה אי פעם. הן חזרו דרך המטבח והכינו לעצמן כריכים עם גבינת עיזים, ירקות ותבלינים מהגינה, ואכלו אותם תוך שהן ממשיכות ללכת. הן עברו דרך הכניסה הראשית לאחוזה, שאנה החמיצה כליל כשהגיעה, מאחר שישנה שינה כבדה והלומת יין. התקרות הגבוהות היו מקושתות ומשובצות באינספור חלונות זכוכית צבעונית, וגרם מדרגות רחב ומתפתל הוביל למעלה, אל קומת המגורים. לפני שעלו בחזרה לקחה אותה עיישה לראות את אולם הנשפים הענק, ונשימתה של אנה נעצרה. האולם היה ריק ושקט, אבל אנה יכלה לראות בדמיונה את הגברים והנשים מחוללים במרכזו, שמלות הנשף מסתחררות, כמעט יכלה לשמוע את המוזיקה העליזה ולטעום את המטעמים.

“בקרוב תוכלי להשתתף בנשף כזה, אני מקווה,” אמרה עיישה.

“אני? בנשף?” אנה לא הצליחה להבין. מה למשרתת ולנשף?

“עוד תראי,” אמרה עיישה שוב במסתוריות, והן פנו לעלות בחזרה לקומת המגורים. בדרך לחדרה חלפה אנה על פני דלתות אחרות, שרובן היו פתוחות. חלקן היו חדרי הסבה, וחלקן חדרי שינה של נשים אחרות, שכולם נפתחו גם לחדר האמבטיה המרכזי. דרך אחת הדלתות, שהיתה חצי פתוחה, בקעו רעשים מוזרים. זה נשמע לאנה כאילו מישהי סובלת מכאבים, והיא התקרבה לפתח כדי לראות אם היא יכולה לעזור במשהו. על מיטת אפיריון גדולה, דומה מאד למיטה שלה, שכבה בחורה צעירה, בגילה בערך. ידיה ורגליה היו קשורות למוטות המיטה ועיניה היו מכוסות. גם פיה היה חסום. היא היתה עירומה לגמרי, ועיניה של אנה נסוגו בבהלה אל הרצפה מהמראה שנגלה אליהן בין רגליה. עורה של הבחורה היה כמעט שחור לגמרי וחלק כמו משי איכותי, אבל כפות רגליה היו בהירות, ובמקום שירכיה נפגשו כמו פרח אחד הפרחים שאנה ראתה למטה בגינה, ורוד כולו ונוטף טל. שתיים מהנשים האחרות היו עסוקות בהרגעה של הבחורה השחורה. לא, זה לא היה מה שהן עשו. הזיכרון של הלילה הראשון חזר פתאום לאנה, והיא הבינה מה הן עושות. חום בלתי נסבל התפשט בין רגליה שלה. הפטמות הכהות של הבחורה השחורה היו אחוזות היטב בפה של שתי הנשים, וידיהן עברו בתיאום מושלם על בטנה בתנועות מעגליות, כשבכל פעם אחת מהן יורדת קצת למטה כדי ללטף בין רגליה. בכל פעם כזו הבחורה השחורה התפתלה וגנחה. אנה חשבה שהיא בוכה, אבל היא לא היתה בטוחה. הפרח הורוד בין רגליה הלך ונפתח, הלך והתנפח, ואיתו גם תחושת הדגדוג בין רגליה של אנה, מקום ששכן הפרח שלה.

עיישה הסתכלה עליה בחיוך: “רוצה להיכנס?”

אנה נחרדה כשהבינה שעמדה שם ולטשה עיניים. “לא! למה הן עושות לה את זה?”

“בואי,” אמרה עיישה, לקחה את ידה והובילה אותה לתוך החדר. מקרוב הבינה אנה שיש בחדר גם ריח מסויים, שלא הכירה. הוא לא היה רע, רק זר, אולי כמו פרח אקזוטי, מתוק ומתובלן. הריח בקע מהעסיס שנטף בין רגלי הבחורה על המיטה, שהפרח הורוד שלה היה כבר כמעט אדום לגמרי. היא ייללה.

“לנה, שארה, יש התקדמות?” עיישה שאלה את הנשים על המיטה.

“לא, מיסטרס,” ענתה אחת מהן. “בכל פעם שאנחנו מנסות לשחרר אותה, היא בורחת ומתחבאת. זה עוד ייקח זמן להרגיל אותה.”

הבחורה השחורה ניסתה לצעוק משהו כנגד הבד שחסם את פיה, ובמקביל להיאבק ברצועות.

“רואה?” אמרה לנה או שארה. “אי אפשר להפסיק לרגע.”

“כן,” עיישה אמרה, “את צודקת. בואו נראה אם אנחנו יכולות לעזור לכן.”

לנה ושארה שלחו לשונות ורודות והחלו ללקק את הפטמות של הבחורה השחורה, וידיהן המשיכו בסיבוב שלהן. גופה של הבחורה נמתח וגבה התקשת, כאילו עברה בה מכת חשמל, והיא הכפילה את הניסיון שלה להיאבק ולצעוק. עיישה ניגשה אליה. “ששששש… את שומעת אותי? את צריכה להירגע. אף אחד לא יפגע בך כאן. תני לבנות לענג אותך, תתמסרי. זה יהיה לך טוב, את תראי. רק תני לזה לבוא. את שומעת?” ידה נשלחה אל הפרח האדום הנוטף, ואצבע מטופחת אחת חדרה ונעלמה בתוכו, ואז יצאה. עיישה הגישה את האצבע לאנה ואמרה לה: “תטעמי.”

אנה הסתכלה מהאצבע של עיישה לעיניה ובחזרה, ולא הבינה. מה היא רוצה שתטעם?

עיישה הגישה את האצבעה לשפתיה של אנה וחזרה: “תטעמי.”

אנה הוציאה בחשש את קצה לשונה ונגעה בקצה אצבעה של עיישה. היא לא הרגישה שום טעם. עיישה החליקה בזריזות את כל האצבע אל תוך הפה של אנה, לפני שהספיקה להתרחק, ואז התפשט בחלל פיה טעם מוזר, אבל לא בלתי נעים – קצת מתוק וקצת מלוח, שכמו תבלינים אקזוטיים היו שזורים בתוכו.

“לכל אחת יש טעם קצת שונה, את תראי,” אמרה עיישה, “אבל כולם דומים. עכשיו תטעמי את המקור.”

עיישה אחזה בידה של אנה וכיוונה אותה לכרוע ליד המיטה בין הרגליים הקשורות, ואז כרעה לידה. “תראי מה אני עושה,” היא ציוותה על אנה. הפרח האדום היה ממש מול פניה של אנה, והיא תהתה לרגע אם גם לה יש פרח אדום כזה. עיישה התכופפה, הוציאה את לשונה וליקקה את האבקן שהיה במרכז הפרח. הבחורה על המיטה ייללה וניסתה להתחמק, אבל עיישה והבנות האחרות אחזו ברגליה, ועיישה המשיכה ללקק. היא עברה מתנועות ארוכות ואיטיות להצלפות קצרות ומהירות, ואז עצרה. “תורך,” היא אמרה לאנה. אנה נרכנה אל הפרח, ריחו המיוחד ממלא את אפה, וליקקה את האבקן. הוא היה חם, נפוח וקשה. בכלל לא כמו אבקן. העסיס המשיך לטפטף אבל טעמו מצא חן בעיני אנה, והיא אספה אותו בלשונה בתנועה ארוכה, ואז התאמנה על ההצלפות הקצרות. הירכיים משני צידי ראשה החלו לרעוד, והיללות של הבחורה הקשורה הלכו וגברו. אנה ידעה שצריך להיות לה חבל על הבחורה, שהיא אמורה לרחם עליה, אבל משהו בכל המחזה הזה גרם גם לה לטפטף, והיא ניסתה לראות אם תוכל לגרום לבחורה השחורה לצרוח ממש. היא איתרה את הפתח שדרכו הכניסה עיישה את אצבעה והכניסה לתוכו אצבע אחת, ואז משגילתה שיש שם מקום, עוד אחת. הבחורה על המיטה השתתקה לרגע, כאילו היתה בהלם. אנה חשבה לרגע שעשתה משהו לא נכון, אבל עיישה הנהנה, ואנה החלה להכניס ולהוציא את האצבעות, ובמקביל חזרה ללקק את הכדור הקשה הקטן שכבר ידעה שלא היה אבקן. היללות נשמעו שוב, חזקות יותר הפעם, ולנה ושארה, שעד עכשיו הסתכלו על אנה, הסתערו בלשונן ובשפתיהן על הפטמות הכהות שלפניהן. ברגע אחד הפכו היללות לצרחות מחרישות אוזניים, גבה של הבחורה השחורה התקשת בכוח ואנה הרגישה איך החלל שבה נסגר על אצבעותיה בכיווץ אחר כיווץ, ואז נרגע. היא הוציאה את אצבעותיה והפסיקה ללקק, וראתה שגם שארה ולנה הפסיקו, ועכשיו רק ליטפו את מצחה המיוזע של הבחורה. אנה הביטה בעיישה וראתה אותה מחייכת בשביעות רצון.

“היית מצויינת,” היא אמרה. “אף אחד לא היה מאמין שזו הפעם הראשונה שלך.”

“תודה,” אנה אמרה וחייכה חיוך נבוך קצת. היא היתה מודעת מאד לעקצוץ הרטוב בין רגליה.

“אני חושבת שאת מוכנה כבר לאדון,” עיישה אמרה, ומשהו בדרך שאמרה זאת הבהיל את אנה. היא מעולם לא ראתה גבר עירום. היא ידעה, כמובן, שהם נראים אחרת, בנויים אחרת. היו בחווה חזירים וסוסים, והיא ידעה איך הם מתרבים, אבל אמה שמרה על צניעותה בקנאות. היא לא ראתה אפילו את אחיה במערומיהם, ובטח שלא גבר בגילו של אביה, כמו שהאדון בוודאי היה, אם לא יותר. למה התכוונה עיישה? מה היה הקשר בין מה שעשתה עכשיו לבין האדון? אילו שירותים היא תצטרך להעניק לו?

לא היה לה זמן להרהר בכך, כי עיישה אמרה: “התרוצצנו כל היום. הגיע הזמן להתרחץ לפני ארוחת הערב.”

היא הובילה את אנה לחדר האמבטיה הענק, שם היו כבר עוד נשים רוחצות, ועזרה לה לפשוט את שמלתה. היא כבר לא היתה זרה כל כך. חלק מהנשים הכירו אותה ונופפו אליה. אנה נכנסה למים החמים ומיד נזכרה בתחושות שהיו לה קודם. היא חשה חוסר נוחות, כאילו משהו צריך לקרות, אולי אותו משהו שקרה לה כבר באמבטיה הזו, אותו משהו שהיא עצמה עשתה לבחורה השחורה. היא לקחה את אחד הספוגים הרכים והחלה מסבנת את עורה מבלי משים. מגע הספוג הצית כל מקום שנגע בו. זה לא עזר לה. מעווה את פניה, היא העבירה את הספוג בין רגליה. זה עזר קצת, ולכן היא פישקה את רגליה קצת ועשתה זאת שוב. זה היה נעים, אבל לא היה לזה שום סיכוי לשחרר אותה מהלחץ. עדיין, היא לא הצליחה להפסיק, ועם כל תנועה הלחץ הלך וגבר.

עיישה ניגשה אליה, ואנה הסמיקה כולה למחשבה שעיישה ראתה אותה משפשפת את עצמה עם הספוג, אבל עיישה חייכה בחום ואמרה לה: “בואי, אני רוצה להראות לך משהו.”

אנה הלכה אחריה דרך המים החמים, הקרירות של האוויר מזקירה את פטמותיה הרגישות, עד לקיר הסמוך. עיישה לקחה את ידה ושמה אותה בסמוך לקיר. היה שם ספסל חצוב באבן, מתחת למים. מהקיר שמאחוריו בקעו סילוני מים חזקים. עיישה הורתה לה לשבת על הספסל בפישוק ואז דחפה את ישבנה מאחור עד שהיתה בדיוק מול הסילון. המים החמים שטפו את המרכז הבוער שלה באלפי בועות חמות, והיא קפצה, אבל עיישה עמדה מאחוריה ולא נתנה לה לזוז. הנשים האחרות גם הן הביטו בה, ואנה לא ידעה אם היא רוצה למות ממבוכה או מזה שכל הגוף שלה בער. “תתמסרי לזה,” עיישה לחשה לה באוזן ועיסתה את שדיה, אצבעותיה הארוכות פורטות על הפטמות. “תני לזה לקחת אותך. את יודעת שזה מה שאת רוצה.”

לא היתה לאנה שום ברירה. היא נאחזה בקיר ושאפה אוויר דרך שיניים חשוקות. כששיחררה אותו זה נשמע קצת כמו היללות החנוקות של הבחורה השחורה במיטה. הלחץ במקום הפועם ההוא הלך וגבר, וככל שגבר הלך המקום ההוא ונפתח לקבל את זרם המים, והוא תופף כמו אלף לשונות על מרכז העצבים הזה שהיה שם באמצע, וברגע אחד הכל עלה באש, ואנה באמת ייללה, אבל עיישה החזיקה אותה חזק עד שכל הלחץ שהיה בה השתחרר והיא נרגעה. אחר כך היא חיבקה אותה, שדיה הקטנים והנוקשים נצמדים לגבה של אנה, צחקה ואמרה: “עכשיו כשכולנו מרוצות ונקיות, שנלך לאכול משהו?”

***

 לא מכירים את הסיפור? לפרק הראשון לחצו כאן

לפרק החמישי

גל בלילה

גל בלילה, הבלוג של: גל ברקן

אם אתם מתחת לגיל 18, או פולניות מבוגרות, זה לא המקום בשבילכם! הפעם הראשונה שכתבתי אירוטיקה, עוד לפני ימי "חמישים גוונים", היתה ברומן הראשון שלי, "הסוד הקטן של יערה כוכבי". זה קרה לגמרי בטעות. מאז, זה קורה לגמרי בכוונה. סיפורונים קטנים על אהבה של גבר ואישה, כי בזה אני מבינה, שניגרים גם לחדר המיטות, ולא מתביישים לדבר על עונג.אבל מה אני חופרת? תהנו!

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר