אנה עמדה בחדר האמבטיה, רגליה בתוך אמבט הפח והספוג בידה. פטמותיה היו זקורות מהצינה שאחזה בה, אבל היא לא הרשתה לעצמה לשבת בתוך המים החמימים. בתנועות מהירות ומדוייקות שפשפה את עורה בספוג. כשהגיעה לסבן את פנים ירכיה נעצמו עיניה והיא עיוותה את פניה במאמץ. רק לא להרגיש כלום! מעבר אחד מהיר בין רגליה, ששלח זרם לבטנה, והיא מיהרה לשטוף את עצמה במים קרים שישכיחו את התחושה.
בחוץ עמדה אמה ובישלה. למרות החום הכבד במטבח שמלתה היתה כבדה ושופעת, סגורה עד צוואר ומכסה את כפות רגליה. השרוולים הגיעו עד למטה ממרפקיה ושיערה היה אסוף ומהודק. לכאורה היתה אמה עסוקה בשלה, אך למעשה ספרה בקפדנות את הדקות שבילתה אנה באמבטיה. אנה חונכה לא להביט אפילו על גופה העירום, ובוודאי שלא לגעת בו יותר מכפי הדרוש. יום אחד ישיאו אותה הוריה לגבר, והוא ירצה לדעת שקיבל סחורה טריה.
היום היה יום מיוחד בכפר הקטן. האציל הצעיר שטירתו היתה במרחק יום רכיבה חיפש משרתות חדשות, והוא עמד לעבור בכפר שלהם. אנה ידעה שזו תהיה פסגת חייה, לעבוד בטירה הזו, ואולי להכיר שם נער אורוות או טבח נחמד. מה יכלו כבר החיים בכפר להציע לה? להיות רועת חזירים נשואה לאיכר שמן ומזיע? הטירה היתה חלום. המשרתות היו מגיעות מדי פעם לכפר לרכוש מצרכים, והן תמיד לבשו בגדים הדורים כל כך, שיערן היה עשוי בתסרוקות דמיוניות, והן הדיפו ריח של בשמים אקזוטיים. היא חלמה להיות כמותן. כל הבנות בכפר רצו להיות כמותן, אבל אמה אמרה לה שלה יש את הסיכוי הגדול ביותר להיבחר, כי היתה יפה מכל יתר הבנות.
זה הפליא אותה. מעולם לא חשבה על עצמה כיפה או על אחרות כמכוערות. היא היתה בת טובה להוריה, צנועה ונעימה, ותמיד ביצעה את מטלותיה בזמן. אף אחד לא אמר לה מעולם שהיא יפה, וגם לו היתה לה מראה בוודאי לא היתה מבחינה בכך. היא עשתה תמיד כמיטב יכולתה להתעלם מהתחושות המטרידות בבטנה ובין רגליה, והיתה גאה בעצמה על כך.
השמלה שאמה בחרה בשבילה היתה מוכנה כבר, והיא לבשה אותה. השמלה היתה סגורה עד צוואר, כמובן, אבל חבקה היטב את גופה, ואמה הורתה לה שלא לאסוף את שיערה, והוא נפל כעת בגלים רכים של זהב כמעט עד מתניה. אמה הסתובבה מהכיריים והנהנה בסיפוק.
בדיוק בחצות היום נאספו כל תושבי הכפר לאורך הרחוב הראשי, והם לא נאלצו לחכות זמן רב. מרכבתו של האציל נכנסה לכפר בקול דנדון פעמונים וטפיפת פרסות ועברה לאט על פני שורות האנשים. מדי פעם נעצרה הכרכרה והוילון הוסט, אך אז חזרה לנסוע. כשהגיעה הכרכרה עד אליה נעצרה שוב, וליבה של אנה החל להלום במהירות. מעבר לוילון ניבטו אליה זוג עיניים כחולות, מאופרות וחייכניות. הן התחלפו בעיניים חומות דבשיות. דקה רדפה דקה והכרכרה לא זזה. היה נדמה לה שהפסיקה לנשום, אך אז נפתחה הדלת ובחור צעיר, כמעט ילד, ירד מן הכרכרה וניגש אליה. היא המתינה, כפי שהיה ראוי, בחצי קידה ובעיניים מושפלות, והוא לקח את ידה והוביל אותה אל הכרכרה. כשעלתה במדרגה המצופה מהגוני שחור הספיקה להגניב מבט חטוף אל הוריה. הם עמדו שם וזרחו מאושר, כאילו הביאה להם את הכבוד הגדול בעולם.
בתוך הכרכרה היו מלבד הילד עוד שלוש נשים: בעלת העיניים כחולות, שלבשה שמלה כחולה מדהימה, שנראתה כאילו היא עשויה מאוויר, וחשפה חצי משדיה, אישה בעלת העיניים הירוקות ביותר שראתה מימיה, שלבשה מכנסיים מנופחים דקיקים מבד אפור וחזיה בטורקיז, ועוד אישה, מבוגרת יותר, בעלת עיני דבש, ששמלת הקטיפה האדומה כהה שלבשה היתה כל כך מדהימה שהיא בקושי עצרה את עצמה מלגעת בה. שום חלק של גופה לא היה חשוף, אבל היא שידרה כזו עוצמה חייתית שלא היה לה צורך בכך. שתי הנשים הצעירות הציגו את עצמן ואת הנער הצעיר בפני אנה, אבל האישה המבוגרת לא התייחסה אליה כלל. היא פנתה אל הצעירות וציוותה: “תנו לה לשתות!”
אנה לגמה פעם מהשיכר של אביה. הוא לא היה טעים והוא גרם לראשה להסתובב. אחר כך כבר סירבה לטעום שוב. הנוזל הענברי שנמזג עכשיו לכוס שלה לא היה דומה בשום דבר לשיכר ההוא. היה לו ריח מתוק של פירות ותבלינים, וממילא לא רצתה להעליב את מארחיה. היא לגמה מהכוס והרגישה איך גן עדן קטן מתפשט בחלל הפה שלה. היא רצתה לטעום ממנו עוד ועוד, והבנות שמחו למלא את כוסה בכל פעם שהתרוקנה. תחושה ערפילית וחמימה התפשטה בכל איבריה, מעין לאות מתוקה וכבדה, ולבסוף לא הצליחה עוד להחזיק את עפעפיה פקוחים ונרדמה על מצע הכריות הרכות.
היא התעוררה לאיטה. בתחילה לא הבינה היכן היא נמצאת. תחושת הרכות על עורה היתה בלתי מוכרת. זו בוודאי לא היתה מיטת הקש הקשה שלה. אבל אז חזר אליה הזיכרון של מה שקרה והיא חייכה ופקחה את עיניה, מבויישת קצת שכך נרדמה.
להפתעתה היא לא היתה בכרכרה. היא היתה בחדר מרווח שכמוהו לא ראתה עוד. על הקירות היו תלויים בדים מודפסים, שעליהם אנשים ונשים עירומים כמעט, או עירומים, אוכלים, שותים ועושים עוד דברים שלא היה לה מושג בהם. היא הסמיקה עד שורשי שיערה. על הרצפה היו פרושים שטיחים רכים, והיא שכבה במיטת אפיריון גדולה ולבנה, שמהאפיריון שמעליה השתפלו בדים דקיקים ולבנים-שקופים עד הרצפה. לרגע התפעלה מהמחזה עד שהתברר לה שהיא לא סתם מרגישה את רכות המצעים על עורה. היא היתה עירומה כביום היוולדה מתחת לשמיכה הדקה שכיסתה אותה. היא ניסתה לזנק מהמיטה ולחפש את בגדיה, אבל אז גילתה שידיה ורגליה היו קשורות למוטות המיטה, והיא אינה יכולה לזוז כלל. אימה התפשטה בה, אבל היא אפילו לא ידעה למי תקרא לעזרה, ולפני שהספיקה לחשוב נפתחה הדלת, ואחת הנשים הצעירות נכנסה. כשראתה את אנה ערה, התעלמה לגמרי מעיניה הלטושות בפחד וקראה: “מאדאם, בואי. היא התעוררה.”
האישה המבוגרת נכנסה לחדר ברשרוש בדים, ואיתה עוד שתי נשים צעירות שאנה לא ראתה קודם. “יופי,” היא אמרה. “בואו נראה מה יש לנו כאן,” והיא ניגשה ומשכה את השמיכה מעל אנה, מותירה אותה חשופה לעיניהן של הנשים. אנה שאפה אוויר בכוח ונשכה את שפתיה, מתאפקת לא לצעוק.
