הנעלבים בע”מ

56053652d46f3.JPG

אם אתם לא מכירים אותי, יש דבר אחד שמאד עקרוני שתדעו – אני בלתי עליבה בעליל.

זו המשנה שלמדתי מפי אבי בילדותי: אם מישהו אומר עליך משהו רע, אחת משתיים – או שהוא צודק, ואז את אמורה להיות מודעת לזה, וזה לא מעליב, או שהוא לא צודק, ואז הוא סתם אידיוט. מה יש להיעלב מסתם אידיוט שמדבר שטויות?

עלבון, לעניות דעתי, הוא בן זוגו הקבוע של המירמור – שתי תכונות שאהובות עליי במיוחד.

נעלבים אישיים הם עוד חצי צרה, אבל נעלבים עם אג’נדה, נעלבים מקצועיים, הם אחד הדברים מעוררי הרחמים והדוחים ביותר. אלה אנשים שמסוגלים להגיע לקצוות הזויים וסהרוריים רק כי נדמה להם שמישהו עלב באג’נדה שלהם, ולכן גם בהם.

יושבת לה הנעלבת המקצועית (האמור יתואר בנקבה, כי מה לעשות, אנחנו טובות יותר בזה, אבל הוא מכוון לשני המינים) באישון לילה, ועוברת על הפיד בפייסבוק, על הטויטר, אפילו על האינסטגרם. בתוכה המירמור לא מפסיק להסתובב ולהעלות מיצי מרה בגרון. והנה! אהא!! מישהו אמר משהו על מישהו, ואולי הוא בכלל התכוון אליה!!

מהר! צילום מסך, אנפרנד, בלוק, ולכתוב על זה פוסט נפגע, מזועזע, מתלהם ומכפיש את שם הכותב. אההההההההה, עכשיו טוב. עד מחר.

שקית הקאה, מישהו?

לפני המון זמן פירסם אחד החברים לפייסבוק שלי סטטוס בסגנון “לא אמרתי שאת מכוערת, אבל….”, שבו הוא השתמש במילים אנורקסיה ובולמיה כדוגמה לחוסר רצו לאכול ונטיה להקיא. אולי זה לא היה נורא מצחיק, אבל זה בטח לא היה מזיק.

על הפוסט הזה הגבתי את התגובה האינטליגנטית: “חחחחחחחחחחחחחח”.

חברה משותפת שלנו הגיבה אחרי, ובתגובה הזדעזעה שאני מוצאת הפרעות נפשיות כמו אנורקסיה ובולמיה מצחיקות, והוסיפה עליי כמה תיאורים בלתי מחמיאים. עליי, כן? לא על כותב הפוסט. מאחר שאני אדם קצר (מטר וחצי, למתעניינים) עניתי לה תגובה קצרה וארסית. על כך היא אינפרנדה, חסמה, ואז פירסמה בקרב חבריה פוסט שמכפיש אותי, ומסתיים במילים: “גל ברקן, יהי זכרך לא ברוך.”

איך אני יודעת? חברים משותפים נזעקו לבדוק אם מתתי על רקע רומנטי. אז זהו שלא.

מה שהרס אותי היה למה היא החליטה להפוך דווקא אותי למטרה למירמור שלה, אבל בירור קצר העלה שהגברת סובלת משני פצעים מאד אישיים, הפרעות אכילה ועניין רומנטי בכותב הפוסט.

אוטיזם להמונים

רגע לפני “צוק איתן” כתבה חברה סטטוס קצר, שבו השוותה את המחאה החברתית באופן כלשהו לילד עם מוגבלות.

מצחיק או לא מצחיק, היא לא הביעה שום דעה על המוגבלות עצמה, או על ילדים. היתה שם אמירה על הרגע הזה, שבו מתברר לך שהילד המושלם שהונח בזרועותיך לא יעשה לעולם שום דבר ממה שציפית ממנו. שתקום האמא שיכולה להגיד שלא היה לה שום רגע כזה, שבו הלב שלה שקע כמו עופרת.

בתור מי שסיפרו לה שהילדה המושלמת שלה תגדל לחיים של סבל ועיוותים פיזיים, לא ישנתי יומיים. אחר כך גידלתי אותה להרגיש מושלמת, אני חושבת שהיא מושלמת, ואני מודה על כך שיש לי אותה, בדיוק כמו שהיא. אבל יומיים לא ישנתי.

אני מבינה את האנלוגיה.

הסטטוס הזה פתח מלחמת עולם, או יותר נכון, לינץ’ של המון זועם של נעלבות מקצועיות, על החברה שלי. ההיא, לא טיפוס לוחמני, ועל אף שקראו לפיטוריה ממקום עבודתה, ואפילו למותה בייסורים, פירסמה סטטוס הבהרה. על הסטטוס הזה הגבתי: תמיד יהיו נעלבים מקצועיים.

אוהו!

קמה הנעלבת הראשית וכתבה תגובה שבה היא מקללת אותי ואת בני ביתי שבעה דורות קדימה ומאחלת לנו מיני איחולים מרנינים.

אחר כך היא חסמה אותי, והלכה לכתוב פוסט מתלהם אצלה, מבלי שתהיה אפשרות למישהו להגיב פרט ל”כוחותיה”.

מהפוסט שלה ניתן היה להבין שאני אמרתי משהו פוגעני על ילדים מוגבלים.

הדרך לזעם צדקני היתה סלולה. מה שהיא בחרה לעשות היה להכפיש את הספר שלי ואותי ככותבת. ללא ספק, עילה לתביעת דיבה.

איך אני יודעת?

שוב, קוראות שלי, חברות משותפות, באו לשאול מה יש לי נגד ילדים כאלה, והתפלאו קצת כשאי אפשר היה למצוא שום הוכחה שאמרתי משהו כזה. אז סיפרתי להן מה כן אמרתי, ואיפה אמרתי את זה, והן התבאסו קצת שהיו חלק מאורגיה של זעם צדקני ללא שום עיגון במציאות. אחת אפילו לקחה את דבריי והלכה להגיב שם. אחר כך, היא סיפרה, השתרר שם שקט.

סיפרתי לה על “הסוד המושלם“, הספר לילדים שמלמד הורים שכל ילד הוא מושלם כפי שהוא, על אור שלי, ועל זה שאני עובדת צמוד עם קבוצות של הורים לילדים בעלי מוגבלויות.

אופס! בעיה עובדתית קלה בבחירת הקורבן ללינץ’.

באותן דקות ממש התחילה המלחמה, כלומר מבצע “צוק איתן”, ולי, כידוע, היו דברים חשובים יותר לעשות מאשר להתעסק עם חבורת מטומטמות. העדפתי להתעסק באהבה. עזבתי את זה.

מה אכפת לך?

בבוקר אחד, זמן לא רב לאחר מכן, עוד בטרם הספקתי לפקוח עין תורנית, נתקלתי בפיד שלי בשיר של חבר, שעשה לי קווץ’ בלב. עד כדי כך טוב הוא היה.

שני פוסטים מתחתיו בפיד שלי העלתה חברה אחרת תמונת מסך של השיר הזה, והוסיפה לה השתלחות בחבר שלי שהשתרעה משחר ימי ההיסטוריה ועד השיר הזה, שלפי דבריה, הפך אותו סופית למפלצת. היו שניים או שלושה קולות הגיוניים, שניסו לציין שבאמנות לפעמים הדרך להביא דברים אל התודעה היא דווקא בדרך של ההיפך, בדרך של הגזמה, ושבאמנות כמו באמנות. אם אהבת, אהבת. אם לא אהבת, תמשיכי הלאה. אף אחד לא מכריח.

אבל לא רק תגובות כאלו היו. היו כאלה שנדבקו בזעם הצדקני והזדרזו לשפוט את הכותב ולהסיק מסקנות על אופיו.

לא הגבתי. כשאנשים מתחילים עם זעם צדקני אין שום דרך להפסיק את האורגיה הזאת. עדיף להצביע ברגליים. עשיתי אנפרנד לנעלבת. בשקט.

לפני יומיים בערך פרסמתי בדף שלי שיר שמערב מילים המזכירות תפילות יחד עם ביטויים בוטים של סקס. על כך ספגתי תגובות משלושה אנשים שמעולם לא עשו לי ולו לייק אחד או הגיבו “יפה” על שיר אהבה נוגה, אבל הפעם הם חשו צורך להתקומם. הם לא הלכו מאד רחוק עם זה, יאמר לזכותם, ואני הבהרתי שזה הדף שלי, ומי שלא מוצא חן בעיניו, לא חייב להיות שם. איבדתי חמישה לייקים בדף. הם לא יחסרו לי, אני מבטיחה לכם.

החבר המשורר הגאון ההוא מלמעלה אמר פעם שזה השיר הכי טוב שכתבתי. זה חשוב לי יותר.

“לא כולם יכולים להיות כמוך”

זאת התגובה שאני שומעת הכי הרבה, כשאני מציעה לאנשים להיות בלתי עליבים. זה נכון. התמזל מזלי שזכיתי בהורים שגידלו אותי לדעת שאני אהובה ונטעו שכל ישר בקודקודי. רוב האנשים נעלבים כשאומרים להם דברים שליליים על עצמם, וזה בסדר, זה טבעי.

אבל הנעלבים הסדרתיים, הנעלבים המקצועיים, נעלבי האג’נדה, הם יצור אחר לגמרי. אלה אנשים שיש להם פצע פנימי ענק ולא פתור. הם מסתובבים בעולם עם שלט ענק “חרא לי!” ומחפשים על מה לתלות אותו, כי מישהו הרי חייב להיות אשם, והמישהו הזה הוא מישהו שלא תומך באג’נדה שלהם, כושל בלהראות את מידת הסימפתיה הנכונה, או, חלילה, מפגין חוש הומור במקומות שלדעתם ראוי לשמור על ארשת פנים רצינית.

במקום לטפל בפצע שלהם, ובראש ובראשונה לחשוף אותו לאור ולאוויר, להביט בו, לבכות אם צריך, ולהתחיל להחלים, הם בחיפוש מתמיד אחר מי שיזכיר להם שזה כואב, כמו זה שיש לו חור בשן ואינו יכול להתאפק מלדחוף לשם את הלשון כל כמה שניות. הרשת מספקת להם כל מה שצריך. תמיד יימצא מישהו שאינו מפגין את הכבוד הראוי, שכתב בדיחה לא מוצלחת או שהתבטא באופן שאינו תקין פוליטית.

במהלך מבצע “צוק איתן” נוצר בקרבנו הקונצנזוס הגדול ביותר מאז ומעולם, אבל בעוד שאנשים כמוני, רבים רבים, לקחו את הכאב של כולנו למקום של עשיה, של אהבה, נעלבי האג’נדה המשיכו לתור את הרשת ואת כלי התקשורת בחיפוש אחר כל מי שלא הביע את הדעות הנכונות בטון הנכון, ולכוון את עצמם להרס שיביא להם מרגוע לרגע.

הדרך שלי עבדה טוב יותר, מבטיחה לכם.

אני לא כועסת.

אני רואה אתכם שקוף, וכואב לי הלב. הפצעים שלכם כל כך גלויים לעין, הכאב שלכם כל כך חסר מוצא, הוא אוכל אתכם מבפנים החוצה, גורם לכם להיות חולים, ואף אחד כנראה לא יוכל ללמד אתכם שיש דרך אחרת להתמודד איתו.

נעלבים ויראליים

לאחרונה צץ זן חדש של נעלבים, והוא הדוחה מכולם – הנעלבים הויראליים. האנשים האלה לא נעלבים באמת. הם יוצאים לעולם מצויידים במספר אג’נדות אופנתיות ומחפשים מי יעליב אותם. כשהם מוצאים אדם כזה, בעולם האמיתי או ברשת, הם מצלמים, מקליטים, עושים צילומי מסך או סתם מצטטים, ורצים כמוצאי שלל רב לעשות שיימינג לאותו אומלל ולהפציר בכולם שישתפו, כי מדובר בתיקון עולם.

ממש לוחמי צדק.

אתמול הרתיחה אותי בחורה צעירה ששמעה שיחה בין שני גברים צעירים מאד, חיילים, שלא יועדה לאוזניה, לא היתה עליה ולא היתה לה שום נגיעה אליה. בשיחה התרברבו שני הילדים האלה זה באוזני זה על הכיבושים המיניים שלהם (אמת או בלוף, מי ידע) והשתמשו במילה “העמסתי”, במקום “השכבתי”, “זיינתי” או “עשיתי אהבה מתוקה ורכה כל הלילה”.

מכאן יצאה אותה בחורינה למניפסט קורע לב איך יום אחד הבת של אותם נערים תסתגר בחדרה, בוכיה, כי איזה גבר “העמיס” אותה ונטש. היא הצליחה ליצור עמימות מספקת כדי שישתמע מכך שאולי היא מדברת על אונס, ואז אולי לכך התכוונו גם החיילים.

לייקים, שיתופים, תגובות נזעמות! מזל שהיא לא ידעה את שמותיהם, כי תיכף היו מבצעים בהם לינץ’.

רק מה, המניפסט האידיוטי הזה עלה בתוספת תמונה שבה נראית הבחורינה (שווה לכל הדעות) כששיערה הארוך פרוע רק במידה ושפוך על פניה, עיניה חצי עצומות, ראשה נוטה מעט אחורה ושפתיה הלחות פשוקות מעט. כן, כרגע תיארתי מישהי שעוד שניה גומרת.

עכשיו, שלא יהיה בלבול – זכותה להעלות איזו תמונה שהיא רוצה! זכותה ללבוש מה שהיא רוצה ולומר מה שהיא רוצה, וזה לא אומר שהיא מזמינה מישהו “להעמיס” אותה, ובטח לא בניגוד לרצונה, אוקיי?

אבל תודו שזה טיפה מחשיד לגבי הכוונה שמאחורי פרסום הטקסט, וגם מעיד על שיפוט גרוע מאד.

כל המטרה של העניין הזה היתה להגיע להיות ויראלית, שפניה פשוקות השפתיים יככבו בחלומות של כל גברברי ישראל ומי יודע… אולי גם בחדשות הלילה.

שיים און יו!

והיא לא לבד. כולנו שמענו על מקרים של שיימינג כזה שהביא להרס של אדם, התאבדות, איומים בהתאבדות, על רקע עובדתי שלפעמים היה נכון, לפעמים חצי נכון ולפעמים לא נכון בכלל (זוכרים את המנהל בביטוח לאומי? זוכרים את האיש ש”הרג” את הכלבה שלו?).

אני לוקחת בחשבון שיום אחד מישהו (יותר סביר – מישהי) יבחרו בי כמטרה לעניין הזה, בהיותי דורכת ידועה על אג’נדות, אבל אל דאגה. אני בלתי עליבה בעליל, וכל העולם על הזין שלי.

אני אמשיך להגיד בשקט את מה שיש לי, וגם החברים שלי. אני אמשיך לכתוב למה צריך לגדל את הילדים שלנו לחוש שהם אהובים, מושלמים כמו שהם. אני אמשיך לדבר על אהבה לנצח ואיך להתמודד עם הכאב על לב שבור, ואני אמשיך להציע להצטרף אליי לעשיה של אהבה.

אבל במקביל, אני אתעקש על זכותי לעשות צחוק מכל דבר. כל דבר! ואני אכנס עם לום במי שינסה להזיק לי או לחברים שלי, או ינסה להשתיק אותנו.

כמו שאמרתי – בנאדם קצר.

אז תעשו לי ולעצמכם טובה – אל תיעלבו, תאהבו!

 

 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר