הציצי שלי ברשותי

57dbc1123eea7.jpg

עם כניסתו לשוק של תחליף חלב האם החדש, והאיום שמעתה יהיו תחליפי החלב, השם ירחם, במחיר השווה לכל נפש, נזדעקו שוב בריוניות ההנקה למלחמת חורמה נגד כל מי שמפגינה אימהות גרועה ואינה מניקה את ילדיה עד לתום מסע הכומתה שלהם.

מאז שכתבתי את הפוסט המדובר על כך לפני אי אלו שנים והייתי בכל הערוצים, כולל “ראש בראש” עם דני דנון, הפסיקו להזמין אותי לתוכניות אירוח, אחרי שצחקתי לתחקירנית בפרצוף בפעם האחרונה ואמרתי לה שאולי יביאו מישהי שקרובה יותר לגיל שבו מניקים. כך קרה שראיתי הבוקר בתוכנית של ליאון רוזנברג ופאולה, “בוקר בריא”, סוג של ויכוח בסוגיה, שכלל מדריכת הנקה אחת, מפחידהההההה, ואם רהוטה אחת, שלמרות שנאבקה לא הצליחה להניק. נחזור לזה.

בואו נתחיל בזה:

אני אמא גרועה

ביום שגיליתי שאני בהריון עם אור, בכורתי, הבנתי שנולדתי להיות אמא, וכל חיי חיכיתי לרגע הזה. למעשה ידעתי זאת שנים קודם, אבל באותו רגע הכל התבהר מעל לכל ספק סביר – אני נועדתי לה. ואחר כך גם לה, ואחר כך גם לה.

אף אחד לא הורשה לטפל בילדות שלי. תשאלו את בני משפחתי הממורמרים. לא בגלל שלא סמכתי עליהם. מקמצנות. כל שניה איתן (כן, גם השניות שבלילה. רק אני קמתי) היתה עונג.

אולי בשלב הזה רובכם רוצים לסקול אותי באבנים, אבל זה נהיה עוד יותר גרוע.

הילדות היו איתי בבית עד גיל שלוש ולאור היה אפילו “גן אמא” בבית עם עוד ילדות ואמהות. הן הלכו לגן כשהן רצו ונשארו בו כמה שרצו. לא היו דמעות. מאחר שהן באו בשלות גם לא היה צורך בדמעות, לא שלי ולא שלהן.

“הורים וילדים” הקדישו כתבת צבע של ארבעה עמודים לאמהות שלי, אמהות נטולת אג’נדות חוץ ממה שבא לי, רגועה, שמחה ושפויה. גידול הבנות היה עונג טהור.

ובכל זאת, אני אמא גרועה. זבל. פח.

לא הנקתי אותן ולו שניה אחת.

בחרתי לא להניק

למה?

הציצי שלי ברשותי ואני לא חייבת הסברים לאף אחד. אבל בכל זאת…

בואו נתחיל בעובדה שבשני ההריונות האחרונים ילדתי בניתוח קיסרי מוזמן. במצב כזה הגוף אינו מוכן ללידה. לוקח לגוף זמן מה עד שהוא מבין שעליו להתחיל לייצר אפילו את הקולוסטרום, אותו נוזל שקוף ומזין שמקדים את החלב. הילדות שלי נולדו כמו גורי חתול קטנטנים, שניים וחצי קילו, ורעבות בטירוף. מציצה אחת מהפטמה הבהירה להן שאין שם שום דבר, והן פרצו בצרחות.

הברירה שעמדה בפניי היתה לתת להן פורמולה או להרעיב אותן במשך יומיים. הבחירה, עבורי, היתה פשוטה, וכך הלך גם הקולוסטרום בדרך כל חלב, וכל הילדות שלי שתו בתאווה פורמולה בבקבוק.

רק אני נתתי להן בקבוקים, ולפעמים הגבוה, אבל לא מתתי על זה. מקמצנות. בטח לא האחיות בבתי החולים ואפילו לא הסבתות. הייתי מאכילה אותן בלי חולצה, כשהן צמודות לעורי החשוף, בדיוק כמו הנקה. לא היה אצלי אכילה בעגלה או בסל-קל או תוך כדי דברים אחרים. ההאכלה היתה קודש הקודשים שלי איתן.

בואו נשים את הדברים על השולחן – גם אם היה לי חלב או קולוסטרום כנראה שלא הייתי מניקה.

חגגתי את הגוף שלי בהריון. נהניתי מכל שניה עם הבטן התופחת ולא הרגשתי לרגע פחות סקסית. מה שלא נהניתי ממנו היה הכובד של החזה, שאילץ אותי ללבוש חזיה. אתם יודעים כמה אני שונאת את זה. זה חנק אותי, הטריף את דעתי וגרם לי לכיווצי שרירים בכתפיים. המחשבה על חודשים נוספים בכלא הזה היתה בלתי נסבלת. בתור שונאת חזיות היה גם הפחד הזה שאחרי הנקה חזה בגודל שלי לא יהיה עוד זקוף כשהיה. הספיקה טיפת התרוקנות כדי שהחופש שלי מחזיות במידה D יהיה כלא היה.

אחרי הלידה נגמר ירח הדבש. רציתי לחזור לעצמי כמה שיותר מהר. זה אומר להחזיר את הבטן למקומה (אני לא עולה במשקל בהריונות. מתנה, אני יודעת) ולקבל את השדיים שלי בחזרה.

זכותי.

פאסט פוד

ישבתי לשיחה עם לא מעט גברים שהתלונה שנשמעה מהם היתה אחת – במקום לחלוק את מיטתם עם אישה, הם חולקים אותה עם “טרה”. מה שהיה פעם מגרש המשחקים הפך למסעדת פאסט פוד. זה מבאס. אנחנו לא רואות את זה אז. אני, גם בלי להניק, לא ראיתי אותו ממטר. אנחנו שקועות באהבה הכי גדולה שהעולם הזה יודע לייצר. אבל אנחנו משלמות על זה מחיר, ואנחנו מקבלות את החשבון, בין אם אנחנו יודעות ובין אם לאו, שנים אחר כך.

שתבינו, אני לא מטיפה נגד הנקה. נכון, התינוק אוכל במרווחים יותר קצרים, וההתעוררויות בלילה מרובות, ויש את העניין הפעוט של חזיות ההנקה והכאבים בפטמות, אבל מי שנהנית מהנקה נשבעת שזאת חוויה נפלאה שאין שניה לה,  ואני מאמינה לה.

אני נהניתי מהצירים.

מי שרוצה להניק, שתתענג על כך כמה שתרצה, ואני בעד לעשות זאת בציבור, ללא בושה וללא חשש.

אבל אני בעד זכות הבחירה, ולא תשכנעו אותי שעדיף לי, לטובתי ולטובת הילדה שלי, להפוך למחלבה על שתיים.

גם מי שבוחרת להניק יכולה לבחור לשלב הנקה והזנה מבקבוק. מכירה נשים שהניקו באופן רגוע, שלא הפכו את הציצי למוצץ והמרגיע היחיד, ונתנו לבן הזוג לקום בלילה לתינוק ולתת לו תחליף חלב, ושהפסיקו ברגע שלתינוק היו שיניים והוא עבר לאכילת מזון מוצק. גם בעיניי אין דבר יפה מאישה המניקה תינוק פעוט, וזו דעתי בלבד, אבל זה ביזאר לראות ילד בן שש תלוי על השד. תיכף הוא מביא את החבר’ה מהטירונות…

אין ספק גם שחלב אם הוא המזון הטבעי ביותר לתינוק, אבל אין צורך להכביד על היולדת ולהלך עליה אימים בשם איזה עקרון פופוליסטי של חזרה לטבע. בטבע נשים היו יולדות בשיחים!

הפן האנרגטי

ומה עם היתרונות, שעליהם מדברים כל חסידי ההנקה?

מיד נגיע גם אליהם, אבל גם אם הכל נכון, הם בוחרים לשכוח עובדה אחת חשובה – התינוק שרק עכשיו יצא מרחם אמו קשור אליה ביותר מאשר חבל הטבור שנחתך. הקשר הזה, מטבור לטבור, יישאר שם למשך כל חייו, אבל בימים הראשונים, בחודשים הראשונים, הוא יצור בלתי נפרד ממנה לחלוטין. מה שהיא מרגישה, הוא מרגיש.

למה, לכל הרוחות, שמישהי תרצה שהתינוק שלה, היצור האהוב עלי אדמות, יחוש ממנה כאב, תסכול, כעס, בכל פעם שהיא מקרבת אותו אליה?!?

איזו פתיחה זה נותן לו לחיים להרגיש שהוא גורם סבל לאמו?!?

למה שמישהי תבחר להעביר לתינוק שלה אנרגיות כאלו, רק כי יש לחץ סביבתי להניק?

אם ההנקה היא חוויה חיובית, נעימה, מעשירה, כיפית, לכו על זה! זה טבעי וזה נוח.

אבל אם זה סבל, עזבו אתכן ממה העולם יגיד. אתן יכולות לענות בקול רם וברור: זה לא עניינכם! הציצי שלי ברשותי!

ונקנח בסיפור קצר על יתרונות ההנקה

בלידה הראשונה ילדה יחד איתי גם חברתי. אני, כאמור, לא רציתי להניק, ואילו היא היתה תומכת נלהבת של הנקה. איש באמונתו יחיה, לטעמי, אך היא ניסתה לשכנע אותי שההנקה תביא לשלושה דברים חיוביים: אחד – היא תעניק לבתי מערכת חיסונית איתנה, שניים – היא תפתח את מנת המשכל שלה, ושלושה – היא תגרום לקשר הדוק בין אם לבת.

במשך שנים הייתי מזכירה לה את המשפטים הללו. אף אחת מהילדות שלי לא היתה חולה בתור תינוקת, ומעט מאד עד היום, וגם אם היא נדבקת במשהו, היא מקבלת אותו בצורה קלה מאד. כל הילדות מאובחנות כמחוננות, והקשר ביני לבינן, כפי שיודע כל מי שקורא אותי באופן קבוע, הוא אחד הדברים היפים בחיי, גם עכשיו, כשהן נערות מתבגרות.

לעומת זאת, בתה של חברתי לא הפסיקה להיות חולה לרגע מהיום שנולדה, וכל נזלת ושעלת היתה מיד נדבקת אליה. היא היתה ילדה נבונה, אך לא יוצאת דופן, והקשר בינה לבין אמה היה בעייתי למן היום הראשון. בכל פעם שחברתי המתוסכלת היתה אומרת לי: “אני משתגעת כבר. איך אור אף פעם לא חולה?” הייתי אומרת לה בציניות: “את רואה? הכל בזכות ההנקה”.

אז היום, כשראיתי את האם ההיא, עייפה מהמאבק להניק ומהמאבק להצדיק את עצמה מול כל העולם, נשבעת שלא עוד, ובפעם הבאה לא תנסה להניק אפילו, ואת מדריכת ההנקה אומרת לה שבפעם הבאה היא כבר תראה לה מה זה (חוויית הנקה מתקנת), התעצבנתי שוב.

אולי בכל זאת היו צריכים להביא אותי כדי שאעמוד בלי להתבייש ואגיד קבל עם ומצלמה (ובלי חזיה):

הציצי שלי ברשותי!!

 

*קרדיט תמונה בתוך הפוסט: אתר UNSPLASH

*קרדיט תמונת קאוור, פלוס אחלה ציצי: אני.

 

 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר