לאהוב, לנשום, לאחוז, לשחרר

56abb47f2f372.jpg

אחרי שבוע שבו לא היה לי אוויר, הן פיזית והן מטאפורית, התחלתי השבוע לחזור לאיתני. זה תהליך ארוך ואיטי, ולאחת כמוני, טיפוס קצר ומהיר, החוויה מאד מתסכלת. אבל כשאין ברירה, אין ברירה, ולכן לקחתי נשימה עמוקה ככל יכולתי, ושחררתי.  

הבנתי שכבר לא נעבור לבית החדש בדיוק ביום שאנחנו חוגגים שלושים שנה ביחד, ושחררתי. מה הם עוד שבוע או שבועיים לעומת שלושים השנה שהיו והשלושים שעוד יבואו?

הבנתי שאני לא יכולה גם להתרוצץ כל היום ולהתיש את עצמי וגם לכתוב. איפסנתי במגירה בראש שלי את טוי-בוי, דן-דן, יערה, פאטימה וגייל, ושחררתי. המוזה תהיה שם גם בעוד חודש, כשיהיה לי זמן. העולם יחכה עוד קצת. הנחתי גם ליוזמת התרגום החדשה שלי. היא חיכתה שנה וחצי. תחכה עוד חודש.

באהבה יש לי נטיה לאחוז חזק ולא להרפות, כי יש הבדל בין לשחרר לבין להרפות, להוריד מזה את העיניים. אני לא מפסיקה לאהוב לעולם, לעולם. אני מגלה שעם כל אהבה שנעלמת אני נושמת פחות טוב.

לא אכפת לי לכאוב. לא אכפת לי להתגעגע.

השבוע שאלתי את החבר’ה בפייסבוק מה יותר עצוב – להתגעגע או להפסיק. השאלה הזאת כל כך עוררה את כולם שהיא הולידה פוסטים של אחרים ועשרות תגובות, שנחלקו ל”ברור שלהתגעגע” ול”ברור שלהפסיק”.

אני חושבת שזה עניין של בחירה. יש אנשים שבחרתי להפסיק להתגעגע אליהם, או אולי פשוט הגיע הזמן. יש אנשים שזה עוד ייקח שנים, או לנצח, בעיקר כי אני בוחרת שלא להפסיק. זה חומר נהדר ליצירה, וזה לא עוצר אותי מלהיות מאושרת. אז אני משחררת, אבל לא מרפה.

גם לחבר’ה ב”אמור” הודעתי שאני יוצאת לחופש. חשבתי שבלי האש שלי שום דבר לא יזוז ממילא.

וטעיתי.

פתאום, כששחררתי, נוצר ואקום, ואליו נכנסה אש אחרת, האש של מנהלות הקהילה שלי, נעה ואיילה. הן העלו לדף הפייסבוק הישר מתוך הבלוגים, איתגרו את הכותבים, ולפניכם גיליון סופשבוע שהוא כולו פרי האש שלהן, ובחירת המילים מכוונת – פרי ואש, כי הגיליון מוקדש לאוכל ואהבה.

אז שחררתי, אבל לא הרפיתי. גם כשלא הייתי נוכחת הכותבים שלי הרגישו את המגע שלי, את האהבה, ושלחו לי את האהבה שלהם.

בבית החדש שלי הקירות ספוגים אהבה. אפשר להרגיש את זה כשנכנסים.

גם בבית הזה, ב”אמור”, אפשר להרגיש את האהבה. אפילו מבחוץ היא מורגשת, וכותבים נפלאים שרוצים להרגיש בית מצטרפים אלינו כל יום. השבוע הצטרפה אלינו יסמין רמון המוכשרת ביותר, וגם פוסט שלה תמצאו בגיליון המיוחד הזה, יחד עם פוסטים של נעה גביש, אביגייל פולק-כהן, אלינור ודניאל אוחנה בפוסט סקסי בטירוף.

אז אני נחה ונושמת, או לפחות מנסה, ואתם, תשמרו על עצמכם חמים בקור הזה, ושתהיה לכם שבת טובה.

תאהבו הרבה!

 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר