*אין באמת מילה כזאת. המצאתי אותה יחד עם אחותה, ה”היקדום”. הדרך הנכונה להשתמש בהן היא כזו: אם פעם תגיעי בהיקדום, ולא תאחרי כהרגלך, לא תאלצי את מי שקבע איתך לבזבז זמן בחיכיון.

לדברים טובים שווה לחכות

לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת, ג1)

לדברים בחיים, כך אני מאמינה, יש הזמן שלהם. בדיוק כמו הריון או פרי על העץ אי אפשר להאיץ בהם, וכדאי מאד לחכות שיבשילו.

את “הסוד המושלם” כתבתי בשנת 2001, ואז חיכיתי תשע שנים שלמות להוציא אותו. אנשים אמרו שהוא מופלא, שאני חייבת לשלוח אותו להוצאות ספרים ולדאוג שיגיע לכל ילד, אבל אני סירבתי. הייתי אמא לילדות קטנות, ולא רציתי ששום דבר אחר ידרוש אפילו חלקיק מהזמן או מתשומת הלב שלי. חגגתי כל רגע.

בשנת 2010, כשתום קטנתי עלתה לכיתה א’, הגיע הזמן. שלחתי חמש מעטפות, וקיבלתי תשובה חיובית אחת. חשבתי שזהו, המטרה הושגה, החלום הוגשם, אבל זה עדיין לא היה הזמן.

הספר הודפס, אני הייתי בכל אמצעי התקשורת: עיתונות, רדיו, טלוויזיה, אבל זה לא הוכיח את עצמו בקופות. הספר נכשל כישלון חרוץ, ולאחר זמן מה הגיע אל ביתי שליח מטעם הוצאת הספרים והניח אחר כבוד מעל 600 עותקים בארגזים על סף דלתי.

הגבוה התבאס קשות, אבל אני אמרתי לו: “חכה, הזמן שלו עדיין לא הגיע.”

חלפו בערך שלוש שנים. מדי פעם מישהו היה אומר לי: “מה קורה עם “הסוד המושלם”?” ואני הייתי אומרת: “עוד לא.”

לפני זמן מה פרסמתי פוסט אחד פשוט בפייסבוק. לתדהמתי, רבים שיתפו, תייגו, שלחו הודעות פרטיות…

ואז, עוד יותר לתדהמתי, הבנתי שאני פותחת את הארגז האחרון, וכל הספרים שבו נמכרו כבר.

והספר אזל.

גל, אני רוצה לכתוב ספר!

לאחרונה, משום מה, נעשיתי מעין סמכות באשר להוצאת ספרים, ובעיקר בשבוע הספר יצא לי לשוחח עם כמה אנשים.

אם אתם רוצים להתייעץ איתי, קחו בחשבון שאין לי בלקסיקון לא “מהממתתתתת!!!!!1” ולא עוד התלהבויות מוגזמות מהסוג הזה. אני אהיה זו שתפוצץ לכם את הבועה ותכניס לכם מקלות בגלגלי ההתלהבות, כי לדברים יש זמן, ויש הרבה מה לומר בזכות הבשלות של יצירה.

אני כותבת מגיל שלוש. כתבתי שירה מגיל חמש. ובכל זאת, את הספר הראשון שלי הוצאתי אחרי גיל ארבעים, וכנראה לעולם לא אדפיס ספר שירה (למי שזה מעניין אותו, הוא לגמרי בחינם בדף שלי: לתנות אהבה במילים – שירים בשביל לגעת). תמיד ידעתי שאכתוב רומן, רק לא הבנתי איך עושים את זה. איך מתחילים? האם מתקדמים עם העלילה? האם יודעים מראש מה יהיה הסוף? איך מתמידים בכתיבת אותו הדבר שנים על גבי שנים???

כל עוד לא ידעתי את התשובות לשאלות הללו, המסקנה שלי היתה אחת: עדיין לא הבשיל המועד.

ביום שזה קרה, זה קרה בבום. הכל היה ברור מאד לפתע. כמו אהבה.

גם “אמור”. זה קרה ברגע, זה קרה נכון, וזה לא קרה שניה לפני שהייתי בשלה לזה לגמרי.

הכל! עכשיו!

בתור מזל טלה טיפוסית, אין לי דחיית סיפוקים במיל. הכל אני רוצה לשלשום. לכן, תבינו כמה קשה לאחת כמוני לחכות, או לומר למישהו אחר לחכות.

חיכיון הוא אחד האתגרים הגדולים של חיי, ודווקא בגלל זה אני רוצה להצליח בו.

אני חיכיתי למישהו פעם 15 שנים. היה שווה (אבל זה סיפור אחר כבר).

כשעוד נסעתי בתחבורה ציבורית לימדתי את עצמי להנות מההמתנה לאוטובוס. זכרו שעוד לא היו אז טלפונים ניידים. אם לא היה לך ספר, המתנה היתה פשוט המתנה. אבל אווווההה!! הדברים שקרו לי בראש בזמן שהמתנתי, היצירות שנכתבו, הרעיונות שהתגבשו…

אם תבינו שדברים שבאים שלא בעיתם באים לא טוב, לא שלמים, תבינו גם שהחיכיון הוא חלק מהחוויה, לא משהו שצריך להיפטר ממנו. נצלו את הזמן הזה לדייק את עצמכם, להבין בדיוק מה אתם רוצים, איך אתם רוצים את זה, מה הזמן הכי נכון לזה.

שתהיה לכם שבת של מנוחה שלמה, ושהכל יבוא לכם בטוב.

ותאהבו הרבה!

*קרדיט תמונה: וויל ווינגארדן ל-Unsplash