פעם, אחרי שהתלבשתי, אמרה לי בתי: “אמא, רואים לך.”
“מה פתאום?” עניתי לה, “זה לא שקוף ולא חשוף.”
“זה לא זה, אמא,” היא ענתה לי, “רואים לך את הצורה של הפטמות.”
אז מה? גנבתי אותן? הן מעוותות? רק לי בעולם יש פטמות?
אז זהו, שכן. בעידן החזיה המרופדת, או הבנויה, לכולן יש אותו חזה בדיוק, חזה בארבי חף מפטמות.
היגיון של אמא
כשהייתי בת שתים עשרה בערך, וניצני חזה התחילו לבצבץ, זימנה אותי אמי לשיחה, והציבה בפניי את השאלה הבאה: “לו היית לוקחת את היד, כשהיית ממש קטנה, שמה אותה בתוך סד וקושרת אותה לצוואר, ואז בגיל שמונה עשרה היית משחררת את היד, מה היה קורה?”
“קלי קלות,” אמרתי לה, “לא יהיה שריר ביד והיא לא תתפקד. היא תהיה מדולדלת.”
“נכון מאד.” אמרה לי אמי, “אותו דבר קורה לחזה. אם את מגיל צעיר מחזיקה אותו באמצעות חזיה, שרירי החזה, שאמורים להחזיק אותו, מתנוונים, וכשתורידי את החזיה הוא יגיע עד הברכיים.”
ההגיון שהיה בדבריה דיבר אליי, ומאותו יום, לא רק שהחרמתי את כל סוגי החזיות והגוזיות, אלא מדי יום תרגלתי את שרירי החזה באמצעות תרגיל פשוט של לחיצת כף יד אל כף יד, עד שהפכו לאבן.
נאלצתי להימנע מלבישת חולצות לבנות או שקפקפות, אבל לא היה אכפת לי. יכולתי לקפוץ, והחזה לא זז. ואם אתן חושבות לרגע שהיה מדובר בקאפ איי קל לתפעול, טעות בידכן. בגיל ההתבגרות הייתי 85 סי, והיום הגעתי עד די המכובד מאד.
אין בושה!
עוד דבר שלמדתי בבית הוריי היה לא להתבייש בגוף שלי. כך ברא אותנו האל הטוב, הכל שלנו בזכות ולא בחסד, ולא גנבנו כלום.
כשהייתי קטנה ורציתי חזיה של בגד ים, שאל אותי אבי: “מה ההבדל בינך לבין שלומי, חברך מקומה שביעית?” וכשהודיתי שבאגף העליון אין בינינו כל הבדל, סיים את הטיעון הלוגי באפן שאי אפשר היה לסתור אותו: “אז למה את צריכה ללבוש משהו שיעשה לך משולשים לבנים על הגוף? ששלומי ילבש חזיה!”
אמרתי כבר שהייתי ילדה הגיונית מאד, ומאז לבשתי רק חלק תחתון.
הוריי נתקלו בבעיה בלוגיקה שלהם, מספר שנים אחר כך, כשלקחתי אותה צעד נוסף קדימה – עכשיו, כשיש לי חזה, יש הבדל ביני לבין שלומי, אבל מי אמר שאני זו שצריכה להסתיר את מה שיש לי? ששלומי ילבש חזיה!
המחיר
לאורך זמן, ובמיוחד כשהייתי עורכת דין, היה קשה להימנע לחלוטין מחולצות לבנות, ולכן התפשרתי על שתי חזיות, לבנה ושחורה, כפריט לבוש לכל דבר, ורק למקרים בהם החולצה שקופה. ברגע שחדלתי להיות עו”ד, נפתרה הבעיה!
לא אכחיש שאני מקנאת לפעמים בלובשות החזיות.
חזיה היא דבר יפה, סקסי, ולא אחת שכמוני תוותר בקלות על שופינג, אבל הכל שווה בשביל מבט תדהמה ממישהי פעם בכמה זמן, שמלווה במשפט: “את רוצה להגיד לי שאת בלי חזיה???“
החזיות היו פעם יצורים שמיימיים מתחרה, לעיתים גמישה, בשלל צורות ושילובי צבעים, שעם זאת שזקפו את החזה והחזירו לו את צורתו, לא כפו עליו צורה אחידה, וכשהיה קר והפטמות הזדקרו, זה היה ברור לעין כל. היום הכל בטון יצוק, לעיתים קרובות מלווה בשכבת ריפוד שלא היתה מביישת את המיטה של הנסיכה על העדשה. כולן היום סי או די עגול וחסר פטמות. מבאס.
הדור הבא
מה שרציתי להסביר היה, שלאחרונה ראיתי דוגמאות מזעזעות של בנות צעירות, שעדיין באגף העליון נראות כמו בן לכל דבר, כפי שראוי שיהיה בגילן, ועדיין מתעקשות על גוזיה מתחת לבגד גוף שחור עבה, כדי שלא יראו להן את הפטמות. ראיתי אמהות שרק מחכות להכניס את הילדות למסורת המקודשת של קניית חזיות ללא שום סיבה, ואף אחת, אף אחת לא נותנת דעתה להגיון הפשוט של אמא שלי, שמאפשר לי, גם בגילי, ללכת או דה נטורל.
לא משנה מה יש לבנות היום בתוך החזיה, כולן נראות זהות. המונים המונים של שדי ברבי מושלמים ונטולי פטמות.
איזה כיף שהתחיל טרנד כזה, של ללכת בלי חזיה, להצטלם ככה ולהעלות לרשת!!
באיחור של איזה 20 שנה מהיום שהתחלתי לדבר על זה, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא…
אמהות, לכן אולי כבר מאוחר, ואת הנעשה אין להשיב, אבל אנא, תנו לבנותיכם להבין את הפיזיקה הפשוטה, ותנו להן להחליט אם לתת לשדיים שלהן להישאר זקופים ללא תמיכה.
לא גנבנו כלום. יוחזרו הפטמות לאלתר!
…
