
מעשה בנער שאהב דרקון
גברים רבים ניסו את כוחם מול הדרקון, נסיכים, אבירים, ואפילו טוחנים וסנדלרים. כולם רצו להשיג אחד מקשקשיו המפורסמים. אבל הדרקון לא נכנע לבקשות וצחק לאיומים, והיה שורף את כל מי שהעז להניף נגדו נשק.

פינק, הפיה שאהבה חייזרים
יום אחד, כשהכנפיים שלה בקושי היו גדולות מספיק לשאת את גופה הקטן, פינק התחילה לצייר חייזרים.

יובש
אם היא נקטרינה, חשבתי לעצמי, חלקה ומבריקה ומתפקעת מעסיס, אני פרי של אביב, מקסימום. נגיד, משמש

ניקיון
שעה אחר כך, כשנגמרו המים החמים, היא הואילה לצאת, וכששאלתי אותה בטון סרקסטי: “נו, את כבר נקיה?” רק המהמה לעצמה משהו בלתי ברור כשחלפה על פני למטבח, מהורהרת.

אהבה בהרכבה עצמית / פרק ראשון
מתוך ספר ההמשך של ״הסוד הקטן של יערה כוכבי״, שכל כך הרבה חיכו לו…

טוי-בוי / פרק ראשון – מסיבה
אני לא הייתי בעניין בכלל. מאז ומעולם האמנתי בדברים הפשוטים והטבעיים: באהבה ממבט ראשון, בלישון כפיות ובגבר אחד לכל החיים. הבעיה היתה שלא התאהבתי, לא במבט ראשון ולא בשני, והגבר הנכון ההוא סירב להגיע. זאת היתה בטח נעמה שהחליטה על המסיבה, או אולי יפעת. זה התאים ליפעת לחשוב על זה.

פחד
השעה כבר בטח שתים עשרה בלילה, אולי אחרי. אבא ואמא אינם, הם יצאו. אני בת שתים עשרה. אני כבר מספיק גדולה לשמור על האחיות שלי. אני לא מפחדת שיבואו גנבים או משהו. פעם פחדתי מזה, כשהייתי קטנה, והייתי מדמיינת איך אני וחבורה של ילדים תופסים אותם ומודיעים למשטרה. בכל זאת

אהבה היא פריז, ופריז היא אהבה
(פרק מתוך הספר “טוי-בוי”. זהירות! ספוילר!) *** הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את עיניי היה הטפט המזעזע. באמת, בתור אומה שידועה בחיבתה לעידון ואלגנטיות הצליחו הצרפתים לפספס לגמרי את הקטע של עיצוב פנים. פרחים ענקיים, ורודים ובורדו, התחרו על תשומת הלב של גפנים משתרגות בגוונים שונים של ירוק, על רקע חום.

טוי-בוי – סיפור על אהבה
מה אתם הייתם עושים אם היה מתברר שאהבת חייכם הוא ההיפך הגמור מכל מה שחשבתם שאתם מחפשים? הספר “טוי-בוי” עוסק בדיוק בזה, הוא מפרק ומרכיב מחדש את השאלות המהותיות ביותר באהבה – יכולת הבחירה שלנו, רכושנות, קנאה, נתינה וקבלה כל זה עטוף, כמובן, בכמויות של הומור והמון סקס לוהט. הנה

על אהבה לא מוותרים
הסיפור התחיל כשאייזיק נסע לחו”ל והשאיר את דבש, כלבתו האהובה, בפנסיון. לאחר מספר ימים הוא קיבל ידיעה איומה: דבש קפצה מעל הגדר וברחה. מחו”ל, ועם אינטרנט מקרטע, הוא פנה לכל מי שיכול לפקוח עין ולחפש את דבש. במקום לנוח, הוא ספר את השניות עד שיגיע הביתה, אכול דאגה, תסכול וגעגועים. כשחזר

